אל תשכח להתקשר לאמא שלך!

קטלאן, אמריקה
Maurizio Cattelan, America, Guggenheim

זמן קריאה: 6 דק’

“אל תשכח להתקשר לאמא שלך” הוא שם של תערוכה המוצגת במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. התערוכה קיבלה את שמה מתצלום של האמן האיטלקי הפרובוקטיבי מאוריציו קטלאן. התערוכה מורכבת מאוסף יצירות המוזיאון, החל בשנות ה-70 ועד היום, ומשקפת את רגשות הנוסטלגיה שחפצים מעלים בנו. קטלאן הוא אחד האמנים החשובים בימינו ובוודאי הפרובוקטיבי ביניהם. קטלאן הוא אמן רב-גוני שההומור השחור והסרקזם מאפיינים את עבודותיו ויוצרים פרובוקציות. להמשיך לקרוא אל תשכח להתקשר לאמא שלך!

גלריית צילומים להורדה חינם כרקע למחשב

פילם של צילוםלפניכם גלריית צילומים להורדה חינם כרקע למחשב. כמו כולם, בטיולים ובמסעות אנחנו מצלמים בלי סוף. עכשיו, כשלא צריך לתת את ה”פילם” לפיתוח והצילום לא עולה כסף אנחנו מוצאים את עצמנו מוצפים. תמיד אני מבטיחה לעצמי שכשאחזור אשב ואעשה סדר בצילומים. מה שלא יצא יפה אמחק ואשאיר רק את ה”חשובים” אז אני מבטיחה. אחד הדברים שגרמו לי לעשות קצת סדר בתמונות שצילמתי היא ההודעה על הפסקת שירותי הענן של אחת מחברות התקשורת. פתאום הייתי צריכה להחליט מה לעשות עם כל התמונות! להמשיך לקרוא גלריית צילומים להורדה חינם כרקע למחשב

אתונה ערש התרבות – למה נסענו ועל מה אני ממליצה

פרתנוןאתונה היא לא מקום להיות בו בקיץ. נכון שכולם נוסעים ליוון, אבל בעיקר לאיים (רודוס, מיקונוס, סנטוריני ועוד, ברוך.) באיים אפשר ליהנות מטיפת היסטוריה, מנוף מרהיב, הרבה בריכה וים, ואוכל. באתונה חם! כמו בכל עיר השוכנת באגן הים התיכון. בקיץ חם, כמו בתל אביב ובחלקים הדרומיים אף יותר. בחורף קריר כמו בירושלים וגשום. גם הים שלה קצת מרוחק. לכן, נסענו לאתונה באביב, ומזג האוויר היה מושלם. לפעמים הזהירו מפני גשם – אז ירדו שלוש טיפות. היה נעים לטייל ברחובות, אך באקרופוליס היה חם כמו במצדה בקיץ. אין טיפת צל לנוח בצלו. אבל איך ניתן שלא לעלות לציון הדרך המשמעותי ביותר בתולדות האמנות העתיקה, ובערש התרבות המערבית (ברגליים ברוך, למרות שיש מעלית כאמצעי נגישות). להמשיך לקרוא אתונה ערש התרבות – למה נסענו ועל מה אני ממליצה

תזונה היא לא רק אוכל, אלא גם עיסוק ותרופה

מרק כתום מקושטזמן קריאה: 5 דק’

בעבר הרחוק היה השימוש במילה “התזונה” מתייחס רק לאוכל, לספק האנרגיה לגופנו. התזונה לא עוררה כל עניין מעבר להיותה מזון. בדרך כלל, אכלנו מה שאבא ואמא הכינו או את מה שהיה ביכולתנו לקנות. לאחרונה, תזונה ומזון הפכו להיות נושאי עניין ומחלוקות יום-יומיות של סגנון חיינו. הפכנו להיות סקרניים לגבי מנות, מרכיבים חדשים וישנים, אפשרויות בישול ואפיה, והתחילה התעניינות רבה במסעדות שף ובשפים המקומיים והבין-לאומיים. כך הפך המזון שאנו צורכים לנושא כשלעצמו, נושא חשוב, שגם מצטלם מעולה (תראה באינסטגרם, ברוך?) להמשיך לקרוא תזונה היא לא רק אוכל, אלא גם עיסוק ותרופה

זיכרון במחלוקת – לזכור בברלין את היהודים

Stolpersteinזמן קריאה: 5 דק’

בברלין עושים רבות כדי להנציח את סבלם של היהודים, את ההסכמה שבשתיקה של האזרחים הגרמנים, ואת זיכרון הנרצחים עצמם. דוגמה מעניינת ושנויה מאד במחלוקת היא פרויקט “אבני נגף”. מטרתו של הפרויקט להנציח את כל היהודים שחיו בברלין לפני השואה, במקומות מגוריהם. האמן הגרמני גונטר דמינג אומר ש”אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח” ולכן הוא יוצר מרצפות בשטח של 10 סמ”ר מנחושת, חורט עליהן את השם, תאריך הלידה, ותאריך ונסיבות מותו של קורבן הנאצים ומטמין אותן בין אבני הרחוב בכתובת שבה התגורר, עבד או למד. ניתן למצוא אנדרטאות אישיות אלה ב- 1900 כפרים, עיירות וערים ברחבי גרמניה. להמשיך לקרוא זיכרון במחלוקת – לזכור בברלין את היהודים

בין ברלין לקרקוב – הדימיון בהיסטוריה היהודית וגם בשימור הזיכרון

זמן קריאה משוער: 5 דק’

רחוב יהודי משוחזר במוזיאון "פה לין"כל שנה בסתיו היינו נתקפים ברצון עז לטייל כדי להנות מהקרירות שמקדימה באירופה ובארה”ב (לעומת החום והחמסינים שלנו). וכך, מבלי להתכוון, שנה אחת היינו בסתיו בברלין ושנה לאחר מכן – בקרקוב. שתי ערים עתיקות באירופה, שהיו/שהן גם ערי בירה. קרקוב היתה עיר הבירה של פולין עד 1596 וברלין הפכה לעיר הבירה בשנת 1700. גם לקרקוב וגם לברלין הוזמנו היהודים על ידי השליטים על מנת לפתח את הערים ואת המסחר; פרידריך וילהלם הזמין ב-1671  חמישים משפחות יהודיות מאוסטריה שקיבלו בתים בברלין, בדיוק כפי שעשה מלך פולין קזי’מייז השלישי, שהקים את הרובע יהודי בשנת 1335 (בזכות אסתר, שהייתה המאהבת היהודיה שלו – נשמע מוכר?), שאליו הגיעו יהודים מכל קצוות אירופה, ובו אף קבלו אוטונומיה דתית. להמשיך לקרוא בין ברלין לקרקוב – הדימיון בהיסטוריה היהודית וגם בשימור הזיכרון

בריאות – ואף מילה על רפואה או תרופות

בריאותזמן קריאה: 6 דק’
הבריאות היא נתון שכולנו מקבלים כמובן מאליו. מתי אנחנו מתחילים להתייחס אל הבריאות? כשהיא איננה. כשאני נעשית חולה אני תמיד מחפשת מה עשיתי, מתוך ההנחה (ואולי היא לא נכונה, ברוך) שזה תלוי בי. אם הצטננתי, אני חושבת איפה הייתי והיה לי קר. אם כואבת לי הבטן, אני מנסה לשחזר מה אכלתי שיכול לגרום לכאב. האם אכלתי רק בבית, שאז זה יותר מרגיז, כי האוכל שאני הכנתי מקולקל? או שאולי יצאנו ואכלתי בחוץ. אז כדאי לזכור לא לאכול שם שוב. להמשיך לקרוא בריאות – ואף מילה על רפואה או תרופות

קופנגן, מסע אל תוך עצמך בתאילנד האחרת

קופנגן - ים ובריכה Kohpangan - sea and poolsזמן קריאה: 6 דק’
קופנגן, הוא שמו הישראלי של האי פנגן, שנמצא בים סין הדרומי, במפרץ תאילנד (קו היא המילה התאית לאי בעברית, ברוך.) האי מפורסם במסיבות ה”פול מון.” כשהירח מלא מגיעים לאי תיירים מכל העולם וחוגגים באווירה חגיגית ומשוחררת, במוזיקה אלקטרונית ובריקודים עד אור הבוקר. אבל, האי הוא גן העדן של הישראלים ה”רוחניים.” כבר הייתי בתאילנד, בטיול סטנדרטי כזה. נוסעים לצפון, מטיילים בצ’יאנג מאי, בשווקים הפתוחים, הסגורים, והצפים; מתלהבים מהמקדשים ושפע פסלי הבודהה. המהדרין גם נוסעים לראות את שדות האורז, בתנאי שהם בעונת הצמיחה של האורז. ואז חוזרים לבנגקוק ועושים בה קניות. להמשיך לקרוא קופנגן, מסע אל תוך עצמך בתאילנד האחרת

האשה ששינתה את חיי הנשים – שרה שנירר

Shnirer_tombזמן קריאה: 5 דק’

שרה שנירר הקדימה את זמנה ושינתה את חיי הנשים היהודיות באירופה ובעולם. אף פעם לא חשבתי איך נראו החיים לפני שנולדתי. גם כך, גדלתי בשנות הצנע בישראל ונראה היה שקשה לחיות מתוך מחסור ובצניעות. רק כשפגשתי את הנשים המקראיות, יעל אשת חבר הקיני, ודבורה הנביאה (בספר שופטים, ברוך) הרגשתי בכלל שמקומן של הנשים בתנ”ך כמנהיגות נפקד. שרה היא רק אשת איש ואם, כך גם רבקה, גם אם היא תכמנית, ולאה. לפתע הרגשתי שיש בעולם הבדל בין מקומה של האישה לבין מקומו של הגבר. לרגע התחלתי לפקפק ברעיון השוויון, שלאורו גדלתי. בסוציאליזם של שנות החמישים והשישים הנשים סללו כבישים, בנו בתים, וכמובן שהתגייסו לצבא ונלחמו שכם אל שכם לצד הגברים. להמשיך לקרוא האשה ששינתה את חיי הנשים – שרה שנירר

“נשים קטנות” – או אולי הן לא היו באמת קטנות?

זמן קריאה: 6 דק’

נשים קטנות

ספרה של לואיזה מיי אלקוט “נשים קטנות” התפרסם לפני למעלה ממאה וחמישים שנה (30 לספטמבר 1868, ברוך.) בשנת 1918 הקימה שרה שנירר את פרויקט בתי הספר “בית יעקב,” שהפך לרשת חינוך לבנות ישראל. קמפיין “MeToo#” הפך ויראלי בשנת 2017 וממשיך גם היום בכוח, למרות תגובות מעורבות מגברים ונשים כאחת. מקץ 150 שנה, שנים של שתי מלחמות עולם, שינויים פוליטיים וכלכליים, תהפוכות חברתיות, נשאלת השאלה האם אנחנו, הנשים, עדיין אותן “נשים קטנות?” להמשיך לקרוא “נשים קטנות” – או אולי הן לא היו באמת קטנות?