האפיגרף (ציטוט) שבראש עבודת הדוקטורט שלי הוא של החוקר הקנדי מרשל מקלוהן שאמר: “אנחנו מתבוננים בהווה דרך המראה האחורית. אנחנו צועדים אחורה אל העתיד.” זאת בדיוק הייתה ההרגשה שלי בשבוע האחרון. ההרגשה שכל התקדמות שהושגה – הולכת פתאום לאחור. להמשיך לקרוא פחד, גזענות ואלימות
איך הפכו הסיפורים לכלי איבחוני, טיפולי, הסברתי בכל התחומים
לפעמים נגמרים לי הסיפורים ואז אני עוברת לקריאה, שהיא חומר הגלם לכתיבה. בדואר מצאתי קישור למאמר, מתוך מוסף עיתון “כלכליסט,” שכותרתו: “פסטיבל מספרי סיפורים: פרופ’ רון שחר מציג את הכלי הניהולי המפתיע של העידן הנוכחי.“ אינני מכירה את פרופ’ שחר אך נראה לי שהוא לא מתחום הספרות ולכן התעוררה סקרנותי. הסיפורים הם חומר הגלם של תורת הספרות לדורותיה, אך מזה זמן שאני רואה שבתחומים רבים מאמצים את מונח ה”נרטיב” עד שזלג גם לשימוש היום-יומי והפוליטי. לדוגמה, טענותיו של התובע בבית המשפט הן נרטיב, סוג של סיפור.
להמשיך לקרוא איך הפכו הסיפורים לכלי איבחוני, טיפולי, הסברתי בכל התחומים
אין לסינגפור אוצרות טבע אז הם פנו אל הטכנולוגיה
אין לסינגפור אוצרות טבע או נופים מיוחדים אז הם פנו אל הטכנולוגיה. המבנה הייחודי ביותר בסינגפור הוא קומפלקס ה”מרינה ביי סנדס“, שמהווה אבן שואבת לתיירים. אבל הוא רק הפתיח לאזור. מאחוריו מצוי אזור המכונה “Gardens by the Bay“, ובעברית “גנים ליד המפרץ”. המקום הוא גן בוטני ענק ובתוכו אזורים שונים. האזור הבוטני המרכזי נמצא ב- Flower Dome. כיפה ענקית, סגורה, כמובן שהיא ממוזגת ויש בה מספר קומות ספירליות ובהן צמחייה האופיינית לאזור. לידה שוכן ה- Cloud Forest, שגם הוא כיפה ענקית וממוזגת, המדמה יער גשם. בתוכה “הר ענק”, שממנו יורדים מפלים וזרמי אדים קרים. גם הוא, כמובן ממוזג, ורעש המים והלחות גבוהים מאוד. בחלקו העליון יש גשר, המאפשר לראות את הצמחייה מלמעלה למטה (כפי שרואים בתמונה).
להמשיך לקרוא אין לסינגפור אוצרות טבע אז הם פנו אל הטכנולוגיה
מדוע ולמה הימים טסים במהירות הסילון
סתם יום ראשון. תחילתו של שבוע חדש. זה שהימים עוברים במהירות הסילון, כולם מסכימים. באמת, קשה להבין את התופעה הזו. למה הימים עוברים בקצב יותר מהיר מהקצב של פעם? להבנתי, היה צריך להיות הפוך – כשהייתי עסוקה עם ילדים, תלמידים, לימודים, השתלמויות וישיבות, חברים, הורים ומשפחה הקצב היה צריך להיות הרבה יותר מהיר. ולא כך הוא, דווקא היום, כשאני בפנסיה, חופשיה (סוף-סוף, ברוך) לעשות ככל העולה על רוחי, דווקא היום הימים טסים להם, אולי כמו בני האדם שהתחילו לטוס בתדירות מדהימה.
סינגפור, גורדי השחקים והקשר לישראל
אף אחד לא שוכח את תכניתו של חיים הכט “בין כרכור לסינגפור.” לא בגלל שכרכור היא מושבה, אלא בגלל שסינגפור נראתה כל כך טוב בתכנית שתפסנו את הראש ושאלנו למה זה למה זה לא יכול להיות גם אצלנו. התכנית בהחלט העלתה את המודעות הישראלית לאי-מדינה הזה, אך מעטים יודעים עד כמה עזרה ישראל לסינגפור להגיע לכך. נהג המונית שפגשנו באחת מנסיעותינו, שאל אותנו מהיכן אנחנו. כשענינו שמישראל הוא יצא מגדרו. “הייתי שם,” אמר, “איזו ארץ נהדרת. לפני הרבה שנים, בסיני, התאמנו שם במשך שנה עם הצבא הישראלי.” הוא זכר הרבה דברים משהותו והספיק לבקר בכל הארץ. הסתבר, שכשנפרדה סינגפור ממלזיה, שאליה הייתה קשורה, והכריזה על עצמאות, חיפשה מי מעמי העולם מוכן לאמן את הצבא שלה. היחידה שהסכימה הייתה ישראל. מאז שומרת סינגפור נקודה חמה בלב לישראל.
אזעקת זיכרון
הזיכרון הראשון שיש לי הוא זיכרון הירידה החטופה למקלט, לצלילי אזעקות במבצע סיני. אמי נשאה אותי על הידיים, כיחד עם הארנק ו”תיק מקלט”, שעד היום אינני יודעת מה היה בו. בחלק מהמדרגות היה מעקה, אך בחלק האחרון, בירידה אל המבואה (לובי ברוך), היו כ- 12 מדרגות חלקות, מאוד רחבות וללא מעקה שגרמו לי לרעוד מחשש שאימי, בחפזונה, תחליק ותיפול. אחי ליווה אותנו מאחור כשמנורת הלוקס מתנדנדת בידיו. להמשיך לקרוא אזעקת זיכרון
זכרון במחלוקת
בברלין עושים רבות כדי להנציח את סבלם של היהודים, את ההסכמה שבשתיקה של האזרחים הגרמנים, ואת הנרצחים עצמם. דוגמה מעניינת ושנויה מאד במחלוקת היא פרוייקט “אבני נגף”. מטרתו של הפרוייקט להנציח את כל היהודים שחיו בברלין לפני השואה, במקומות מגוריהם. האמן הגרמני גונטר דמינג אומר ש”אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח” ולכן הוא יוצר מרצפות בשטח של 10 סמ”ר מנחושת, חורט עליהן את השם, תאריך הלידה, ותאריך ונסיבות מותו של קורבן הנאצים ומטמין אותן בין אבני הרחוב בכתובת שבה התגורר, עבד או למד. ניתן למצוא אנדרטאות אישיות אלה ב- 1900 כפרים, עיירות וערים ברחבי גרמניה. להמשיך לקרוא זכרון במחלוקת
יום השואה הבינלאומי – הזמן הרץ והזכרון הנשכח
כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט השבועי ראיתי שבסוף השבוע חל יום השואה הבינלאומי. בישראל לא מייחסים לו חשיבות רבה, שהרי לנו יש את יום השואה שלנו, אך בעולם הוא יום חשוב מאוד. ואכן, באווירה שנוצרה היום, שכל אחד ממציא לעצמו אירועים ומעשים ומנסה להפיץ וגם לשכנע אחרים שכך הם פני הדברים, יש חשיבות עצומה לזיכרון רשמי, המוכר על ידי העולם כולו. זיכרון הבא לציין את אחד ממעשי הרשע הבלתי נתפסים של המאה שעברה. לא רק על העובדות המדומות בא יום זה להתגבר, שהרי כשנקבע עדיין לא היו עובדות מדומות. היו עובדות אמתיות, מגובות בעדויות, מסמכים או ניסויים, והיו – שקרים. חשיבותו של היום כאמצעי הרתעה, להעמיד אנשים על המשמר.
הכישורים שנעלמו בעולם הדיגיטלי ואלה ש”נולדו”
אחד הכישורים שנעלמו בעולם הדיגיטלי הוא כישורי הריכוז. פעם שיעור היה נמשך כ- 50 דקות וכולו היה עוסק בנושא אחד. לעומת זאת, היום, מומלץ לשנות אחרי 20 דקות, משך הזמן בו אדם מתרכז באופן משמעותי. פעם יכולתי לשבת שעות מבלי להרים ראש ולקרוא, לכתוב, לתכנת, ואפילו לחשוב. היום, גם ללא כל הפרעה, אני ממש צריכה להתאמץ כדי להישאר מרוכזת בדבר אחד לאורך זמן, ובעיקר אם הוא לא מעניין אותי במיוחד. מה נשתנה היום מאז?
הנוסע המתמיד ומועדוני הלקוחות
שירותי התיירות האינטרנטיים עוברים שינוי. פעם היה מאוד פשוט להזמין מלון – באתר של הוטלס או של אחת מחברות התיירות הגדולות, אקספדיה (שעליה כבר כתבתי), פרייסליין וכאלה. אבל בינתיים, כל רשת מלונות גדולה פתחה אתר והיא מפעילה “מועדון נאמנות”, בדומה למועדון “הנוסע המתמיד”, שבו הצרכן מקבל נקודות על כל שהייה ובעזרתן ניתן לקבל הנחות, לילות חינם או פינוק אחר. שיטת הנקודות יוצרת נאמנות של הצרכן לרשת, כיוון שעליו להגיע למספר מינימום של נקודות כדי לקבל את ההטבות. אותה השיטה עובדת גם בחברת הוטלס הגדולה. על כל 10 לילות שהוזמנו דרכה מקבלים לילה אחד חינם בעלות ממוצעת של עשרת הלילות. אני מעידה בזאת שהשיטה עובדת וכבר ניצלתי 3 ימי בונוס כאלה.