החיים הם סיפורים

אני מצטערת! אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בכוונה ושלא בכוונה. אני משתדלת שלא לפגוע באנשים בכוונה או שלא בכוונה, אבל רמת הרגישות מגיעה לגבהים כאלה שלפעמים הדברים נשמעים כאילו יש כוונה לפגוע. אז זהו שלא! אמנם יום הכיפורים הוא מועד דתי, בו אמור האדם לפנות לאלוהיו ולבקש סליחה, אך אלוהים יכול לסלוח רק לחטאים שחטאנו כלפיו. על חטאים שחטאנו כלפי אנשים רק אותם האנשים יכולים לסלוח. ומכאן המנהג לבקש סליחה מחברים ומכרים בין ראש השנה לבין יום הכיפורים (עשרת ימי תשובה, ברוך). להמשיך לקרוא אני ממש מצטערת, רוצה לבקש סליחה, לא התכוונתי!

מי לא זוכר את “יום תופרת”, שהיה נהוג לפני שנים, כשהתופרת הייתה באה הביתה והבגדים נתפרו בהתאמה אישית ובעבודת יד? קודם היה צריך ללכת לקנות בדים; היקרים היו ברחוב דיזנגוף, והזולים היו ברחוב נחלת בנימין (חלק מהחנויות עדיין קיים). היינו קונים את כל הבדים וחוזרים הביתה בידיים עמוסות. אמא הייתה מתקשרת  לתופרת וקובעת “יום”. התופרת הייתה מתייצבת בבוקר, אמא הייתה מכינה לה ארוחת בוקר, מראה לה את הבדים ומסבירה לה מה כל בד אמור להיות. לקראת שעות אחר הצהריים היה הבית מלא בחוטים ובפיסות בד קטנות, והבדים עצמם הפכו, ב”אורח פלא” להיות בגדים. להמשיך לקרוא עבודת יד או קונפקציה – זאת השאלה

שוב מגיעה התקופה הזאת של סוף הקיץ. אנחנו הרוסים מהחום, התל אביבים – גם מהלחות. עצבניים עד כלות. אז מופיעים להם כמה עננים בשמים. החצבים פורחים בכל רחבי הארץ! (תמיד זה מוקדם מדי, ברוך). ושוב אנחנו ב”תחילת הלימודים“. אלה שבשבילם צריך חדרי ילדים במבצע, או לפחות שולחנות חדשים, כיסאות תלמיד בהנחה, מיטות מתכווננות, שלא לדבר על הציוד המשרדי: תיקים, ספרי לימוד, מחברות, עפרונות, מחקים, סרגלים, דפים והרשימה אין-סופית. להמשיך לקרוא סוף הוא התחלה חדשה

אחת התוצאות של העידן הדיגיטלי היא עושר המידע. פעם היה המידע מצוי רק אצל אנשי מקצוע, והיינו נשמעים למוצא פיהם מבלי לחשוב פעמיים או לערער. אם הרופא אמר שהפצעים של הילד הם עקיצות של יתושים היינו מקבלים את פסק הדין באהבה. המדקדקים היו שואלים מה אפשר לעשות כדי שזה לא יגרד כל כך. המהדרין היו מעדכנים את הרופא ומספרים לו שבגן יש ילד אחד שגם הוא קבל את הפצעים האלה ועכשיו הוא מאושפז. הרופא היה עונה בסבלנות לשאלות, מרגיע את ההורים ואת החולה והכל היה בא בשלום על מקומו. עם פריצתו של האינטרנט לחיינו, ההורים הפכו לרופאים. הם מגיעים לרופא בעצם כדי לאשר את הבחנתם ולקבל לפיה טיפול. להמשיך לקרוא איך הפך עושר המידע למעמסה על כתפנו?

גם בספטמבר השנה חיפשנו מקום ל”נוח” בו מחום יולי-אוגוסט בדרכנו למשפחה שבארה”ב. לנוח במרכאות, כי הכוונה לטייל כמובן, ולא לשכב בטן-גב, והדגש הוא על מזג האוויר הקריר. כיוון שאנו מנצלים כל נסיעה כדי לתור מעט את העולם, חשבתי בתחילה לנצל את הקרירות ולהגיע למדינות הדרום בארה”ב. על הדרך שלנו למדינות הדרום ניכתב השיר: “הדרך ארוכה היא ורבה”. זמן רב אנחנו מתכננים להגיע למדינות הדרומיות, שבהן ניתן ליהנות קצת ממוסיקת קאונטרי וג’ז ומהאוכל הדרומי המיוחד, שהוא שילוב של המטבח הצרפתי, האפריקאי והמקסיקני.

להמשיך לקרוא מקום ל”נוח” בו מחום יולי-אוגוסט – שלכת אדומה

בעבר הרחוק היה השימוש במילה “התזונה” מתייחס רק לאוכל, לספק האנרגיה לגופנו. התזונה לא עוררה כל עניין מעבר להיותה מזון. בדרך כלל, אכלנו מה שאבא ואמא הכינו או את מה שהיה ביכולתנו לקנות. לאחרונה, תזונה ומזון הפכו להיות נושאי עניין ומחלוקות יום-יומיות של סגנון חיינו. הפכנו להיות סקרניים לגבי מנות, מרכיבים חדשים וישנים, אפשרויות בישול ואפיה, והתחילה התעניינות רבה במסעדות שף ובשפים המקומיים והבין-לאומיים. כך הפך המזון שאנו צורכים לנושא כשלעצמו, נושא חשוב, שגם מצטלם מעולה (ראית באינסטגרם, ברוך?) להמשיך לקרוא תזונה היא לא רק אוכל, אלא גם עיסוק ותרופה

יש אנשים שחולמים על היציאה לפנסיה ויש אנשים שמתים מפחד ממנה. אלה שחולמים, חושבים על השחרור מהצורך לקום בוקר-בוקר להתפרנס. אלה שהמילה “פנסיה” גורמת להם להתכווץ בחרדה, שואלים את עצמם מה יעשו עם כל הזמן שמתפנה. לפני יציאתי לפנסיה נשאלתי – ומה את מתכננת לעשות? והייתי עונה: “כלום!” הרי כל ההיגיון שבפנסיה הוא שלא צריך לעשות כלום. כל החיים עבדת קשה; היית צריכה ללכת לעבודה, היית צריכה להתפרנס ולפרנס. במקרה שלי, העבודה גם חזרה איתי הביתה בצורת מחברות לבדוק, מבחנים להכין ולבדוק, שיחות טלפון עם ההורים ועם המורים. עבודה אינסופית וכל הזמן הייתי עסוקה ב”צריך.” אז העניין הוא שבפנסיה אין צריך! לא צריך, פשוט לא! להמשיך לקרוא איך להתגבר על הפחד מהיציאה לפנסיה?