החיים הם סיפורים

מי שקורא בעיון את רשימת המרכיבים של המזון מגלה שברוב המאכלים מורידים את השומן ומוסיפים סוכר (פחמימות) או אחד מתחליפיו. אני יכולה להבין שמוסיפים סוכר ליוגורט; יוגורט אמתי, טבעי, ללא תוספות נוצר מהוספת חיידקים לחלב והם ניזונים מסוכר החלב, לקטוז, ומפרישים חומצה לקטית, וחומצה – כשמה כן היא – חמוצה ולהרבה אנשים יש בעיה לאכול יוגורט “אמיתי”. קטשופ עם סוכר – מובן, שהרי הוא רסק עגבניות מתוק! אבל איזה הגיון יש להוספת סוכר לרוטב סויה, שאמור להיות מלוח? לרוטב צ’ילי שצריך להיות חריף? לרסק עגבניות שאמור להיות חמצמץ? לחמאת בוטנים? להמשיך לקרוא למה חשבו שפחמימות (סוכר) עדיפים על השומן?

כתלמידה, אף פעם לא אהבתי היסטוריה. יתכן והדבר נובע מהזיכרון הבעייתי שממנו אני סובלת, כדי לזכור אני צריכה להתאמץ. תמיד מצאתי לי צידוקים למה אני לא צריכה לזכור (כדי לא להתאמץ, ברוך). לדוגמה: מה אכפת לי מה קרה בעבר? בטח היו מלחמות ומלא אנשים מתו. אז למה אני צריכה לזכור את זה? לדעת שמות של מקומות של פעם? של תאריכים? אני בטוחה שגם היום תלמידים רבים שואלים את עצמם את השאלות הללו. והאמת היא שבלימודי ההיסטוריה לא הרבה השתנה, גם אם יש לנו תוכנות שעוזרות לחקור אישים ואירועים (בסיסי נתונים) וגם אם יש לנו אטלס היסטורי דיגיטלי שיכול לעזור בהבנת המרחב, עדיין צריך לזכור המון!.

להמשיך לקרוא מרטין לותר קינג, הגיבור ההיסטורי ב”מוזיאון זכויות האדם” בממפיס

לפעמים נגמרים לי הסיפורים ואז אני עוברת לקריאה, שהיא חומר הגלם לכתיבה. בדואר מצאתי קישור למאמר, מתוך מוסף עיתון “כלכליסט,” שכותרתו: “פסטיבל מספרי סיפורים: פרופ’ רון שחר מציג את הכלי הניהולי המפתיע של העידן הנוכחי.“ אינני מכירה את פרופ’ שחר אך נראה לי שהוא לא מתחום הספרות ולכן התעוררה סקרנותי. הסיפורים הם חומר הגלם של תורת הספרות לדורותיה, אך מזה זמן שאני רואה שבתחומים רבים מאמצים את מונח ה”נרטיב” עד שזלג גם לשימוש היום-יומי והפוליטי. לדוגמה, טענותיו של התובע בבית המשפט הן נרטיב, סוג של סיפור.

להמשיך לקרוא איך הפכו הסיפורים לכלי איבחוני, טיפולי, הסברתי בכל התחומים

אין לסינגפור אוצרות טבע או נופים מיוחדים אז הם פנו אל הטכנולוגיה. המבנה הייחודי ביותר בסינגפור הוא קומפלקס ה”מרינה ביי סנדס“, שמהווה אבן שואבת לתיירים. אבל הוא רק הפתיח לאזור. מאחוריו מצוי אזור המכונה “Gardens by the Bay“, ובעברית “גנים ליד המפרץ”. המקום הוא גן בוטני ענק ובתוכו אזורים שונים. האזור הבוטני המרכזי נמצא ב- Flower Dome. כיפה ענקית, סגורה, כמובן שהיא ממוזגת ויש בה מספר קומות ספירליות ובהן צמחייה האופיינית לאזור. לידה שוכן ה- Cloud Forest, שגם הוא כיפה ענקית וממוזגת, המדמה יער גשם. בתוכה “הר ענק”, שממנו יורדים מפלים וזרמי אדים קרים. גם הוא, כמובן ממוזג, ורעש המים והלחות גבוהים מאוד. בחלקו העליון יש גשר, המאפשר לראות את הצמחייה מלמעלה למטה (כפי שרואים בתמונה).

להמשיך לקרוא אין לסינגפור אוצרות טבע אז הם פנו אל הטכנולוגיה

סתם יום ראשון. תחילתו של שבוע חדש. זה שהימים עוברים במהירות הסילון, כולם מסכימים. באמת, קשה להבין את התופעה הזו. למה הימים עוברים בקצב יותר מהיר מהקצב של פעם? להבנתי, היה צריך להיות הפוך – כשהייתי עסוקה עם ילדים, תלמידים, לימודים, השתלמויות וישיבות, חברים, הורים ומשפחה הקצב היה צריך להיות הרבה יותר מהיר. ולא כך הוא, דווקא היום, כשאני בפנסיה, חופשיה (סוף-סוף, ברוך) לעשות ככל העולה על רוחי, דווקא היום הימים טסים להם, אולי כמו בני האדם שהתחילו לטוס בתדירות מדהימה.

להמשיך לקרוא מדוע ולמה הימים טסים במהירות הסילון

אף אחד לא שוכח את תכניתו של חיים הכט “בין כרכור לסינגפור.” לא בגלל שכרכור היא מושבה, אלא בגלל שסינגפור נראתה כל כך טוב בתכנית שתפסנו את הראש ושאלנו למה זה למה זה לא יכול להיות גם אצלנו. התכנית בהחלט העלתה את המודעות הישראלית לאי-מדינה הזה, אך מעטים יודעים עד כמה עזרה ישראל לסינגפור להגיע לכך. נהג המונית שפגשנו באחת מנסיעותינו, שאל אותנו מהיכן אנחנו. כשענינו שמישראל הוא יצא מגדרו. “הייתי שם,” אמר,  “איזו ארץ נהדרת. לפני הרבה שנים, בסיני, התאמנו שם במשך שנה עם הצבא הישראלי.” הוא זכר הרבה דברים משהותו והספיק לבקר בכל הארץ. הסתבר, שכשנפרדה סינגפור ממלזיה, שאליה הייתה קשורה, והכריזה על עצמאות, חיפשה מי מעמי העולם מוכן לאמן את הצבא שלה. היחידה שהסכימה הייתה ישראל. מאז שומרת סינגפור נקודה חמה בלב לישראל.

להמשיך לקרוא סינגפור, גורדי השחקים והקשר לישראל