מה יכול להיות יותר מעניין בימים טרופים אלה מאשר ארון הבגדים, או במילה כוללת יותר, אופנה. הרי אין שום דאגה אחרת שעומדת בפנינו. הכול כבר בסדר! העולם עצר מלכת. עוד ועוד מדינות סוגרות את שעריהן, ואזרחים נסגרים בבתיהם כמו כלב במלונתו. העולם כולו עובר למשטר חרום בעקבות התפרצותה של מחלת הקורונה חשוכת התרופות. האם היא תשנה גם את האופנה כפי שראינו בעבר? להמשיך לקרוא מה יכול להיות יותר מעניין בימים טרופים מאשר ארון הבגדים?
איך האופנה קשורה לפוליטיקה – נשים וגברים
למחרת ההופעה הטלוויזיונית של הנשיא האמריקאי יחד עם ראש הממשלה הישראלי נערך בקבוצת “המתלבשות” דיון על שמלתה ומעילה של הגברת נתניהו. אין ספק שבכל בית בישראל לפני ששמעו את דבריהם של הנשיא וראש הממשלה הסתכלו כולם בסקרנות על לבושן של הנשים! (מה היה צבע החליפה של נתניהו, ברוך?) למרות שהעולם מנוהל על ידי גברים, (סתם פוליטיקה) או לפחות הם חושבים שהם מנהלים אותו, לנשותיהם תפקיד מכריע ביחסי הציבור שלהם ובאופנה. דוגמה מעניינת היא ללא ספק סוניה פרס שנמנעה מלהשתלב בעולם הפוליטיקה ולכן גם לא הייתה מחויבת לאופנה. יוצאי דופן הם הזוג ריבלין – אף אחד מהם איננו מלך היופי וגם לא אייקון אופנה, אך היחסים החמים שהם מקרינים הפכו אותם לזוג האהוד ביותר במדינה (בתמונה למעלה). להמשיך לקרוא איך האופנה קשורה לפוליטיקה – נשים וגברים
חופש הביטוי או חופש הדיכוי
ישראל היא מדינה של קיבוץ גלויות ולכן יש חשיבות מיוחדת לחופש הביטוי, כמו ריבוי השמות השונים שיש למאכלים מסויימים. האחדות היהודית שבאה לידי ביטוי גם במאכלים זהים בין העדות, עם שינויים ותוספות לפי המצוי בארץ ובתרבות שממנה בא. לדוגמה, החמין שכל אשכנזי בטוח שזאת המצאה מזרח אירופאית קיים בכל העדות, אם כי בשמות שונים: הטשולנט הופך להיות “אוסבו” אצל הבוכרים, “הריס” אצל התימנים, או “ביריאני” על ידי יהודי הודו. לביבות חנוכה, הלא הם הלאטקס הפכו לרושטי בשווייץ (עם בייקון ברוך, אלא מה?), אערוק בעירק, עיג’ה בסוריה . . . להמשיך לקרוא חופש הביטוי או חופש הדיכוי
ה”שקרים הלבנים” של פעם הפכו להיות השקרים והכזבים של היום
מן המפורסמות הוא שאצל הפולנים הכבוד מעל לכל, לא רק הכבוד העצמי, אלא גם כבודו של הזולת. לכן, גם אם התספורת החדשה של החברה הכי-טובה הייתה איומה ונוראה, שלא לומר מכוערת, היינו אומרים לה כמה היא מחמיאה לצבע העיניים, למבנה הפנים, לבוהק של השיניים, כיד הדמיון הטובה עלינו. כי מה יכולנו להגיד? שזה מכוער? הייתה אפשרות שהיא תדביק את השיער בחזרה? רק עוגמת נפש יכולנו לגרום ומזה ניסינו להימנע. “שקרים לבנים” קראו להם והצידוק שניתן לשימוש ב”שקר הלבן” הוא צידוק ערכי, ולכן זימן דיון ערכי, שבדק מה יותר חשוב – האמת, שעלולה להיות פוגענית, או התחושה והמצב הנפשי של מי שלו משקרים. להמשיך לקרוא ה”שקרים הלבנים” של פעם הפכו להיות השקרים והכזבים של היום
עבודת יד או קונפקציה – זאת השאלה
מי לא זוכר את “יום תופרת”, שהיה נהוג לפני שנים, כשהתופרת הייתה באה הביתה והבגדים נתפרו בהתאמה אישית ובעבודת יד? קודם היה צריך ללכת לקנות בדים; היקרים היו ברחוב דיזנגוף, והזולים היו ברחוב נחלת בנימין (חלק מהחנויות עדיין קיים). היינו קונים את כל הבדים וחוזרים הביתה בידיים עמוסות. אמא הייתה מתקשרת לתופרת וקובעת “יום”. התופרת הייתה מתייצבת בבוקר, אמא הייתה מכינה לה ארוחת בוקר, מראה לה את הבדים ומסבירה לה מה כל בד אמור להיות. לקראת שעות אחר הצהריים היה הבית מלא בחוטים ובפיסות בד קטנות, והבדים עצמם הפכו, ב”אורח פלא” להיות בגדים. להמשיך לקרוא עבודת יד או קונפקציה – זאת השאלה
מי היא התזונה הבריאה בעולם המודרני הדוגלת במזון טרי?
“המזון הוא הדלק של הגוף,” הסבירו לנו כשהיינו קטנים. כדי שתהיה לגוף אנרגיה, הנוצרת מעיכול המזון, ונהיה בריאים, צריך לאכול. הסבר פשוט וממצה שלא היו עליו עוררין. המזון היה מה שההורים (האימהות בעיקר, ברוך) הגישו לנו. היה גם המשפט האלמותי: “אם לא תאכל יבוא שוטר.” מה בדיוק יעשה השוטר הושאר לדמיונו של הילד, אבל היה ברור שמזון הוא דבר חשוב. הייתה גם דרישה ברורה לגבי הכמות: “ילד טוב משאיר צלחת ריקה.” הילדים שלי פתרו את כל הבעיות הללו כשזרקו לכלב, שישב מתחת לשולחן, כל מה שלא רצו לאכול או לסיים – אבל הצלחת הייתה ריקה (כאילו שהיה לי אכפת). מכאן, להפיכתו של המזון לנושא מרכזי בחיינו הדרך הייתה קצרה. להמשיך לקרוא מי היא התזונה הבריאה בעולם המודרני הדוגלת במזון טרי?
האדם איננו “עץ השדה”, הוא יכול לקום וללכת למקום אחר
האינטרנט יצר תחרות מטורפת על הזמן שלנו. אני לא מספיקה לקרוא את כל מה שאני רוצה (אימייל, פייסבוק, אנסטגרם) וכבר נופלים דברים חדשים ומסקרנים. אבל, שוב, לא מספיקה וכבר. . . צריך לבדוק דואר – הרבה עיתונים אלקטרוניים, רובם בחינם וכולם לפי תחומי העניין שלך, מה לא תירשם? אז כל יום נופלים עלי שניים שלושה עיתונים כאלה ובהם רשימות של המוני מאמרים מעניינים. להמשיך לקרוא האדם איננו “עץ השדה”, הוא יכול לקום וללכת למקום אחר
יום השואה הבינלאומי – הזמן הרץ והזכרון הנשכח
כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט השבועי ראיתי שבסוף השבוע חל יום השואה הבינלאומי. בישראל לא מייחסים לו חשיבות רבה, שהרי לנו יש את יום השואה שלנו, אך בעולם הוא יום חשוב מאוד. ואכן, באווירה שנוצרה היום, שכל אחד ממציא לעצמו אירועים ומעשים ומנסה להפיץ וגם לשכנע אחרים שכך הם פני הדברים, יש חשיבות עצומה לזיכרון רשמי, המוכר על ידי העולם כולו. זיכרון הבא לציין את אחד ממעשי הרשע הבלתי נתפסים של המאה שעברה. לא רק על העובדות המדומות בא יום זה להתגבר, שהרי כשנקבע עדיין לא היו עובדות מדומות. היו עובדות אמתיות, מגובות בעדויות, מסמכים או ניסויים, והיו – שקרים. חשיבותו של היום כאמצעי הרתעה, להעמיד אנשים על המשמר.
מרטין לותר קינג ב”מוזיאון זכויות האדם” בממפיס
כתלמידה, אף פעם לא אהבתי היסטוריה. יתכן והדבר נובע מהזיכרון הבעייתי שממנו אני סובלת, כדי לזכור אני צריכה להתאמץ. תמיד מצאתי לי צידוקים למה אני לא צריכה לזכור (כדי לא להתאמץ, ברוך). לדוגמה: מה אכפת לי מה קרה בעבר? בטח היו מלחמות ומלא אנשים מתו. אז למה אני צריכה לזכור את זה? לדעת שמות של מקומות של פעם? של תאריכים? אני בטוחה שגם היום תלמידים רבים שואלים את עצמם את השאלות הללו. והאמת היא שבלימודי ההיסטוריה לא הרבה השתנה, גם אם יש לנו תוכנות שעוזרות לחקור אישים ואירועים (בסיסי נתונים) וגם אם יש לנו אטלס היסטורי דיגיטלי שיכול לעזור בהבנת המרחב, עדיין צריך לזכור המון!.
המוח והזיכרון – איך לשמר, לשפר ואפילו להציל אותם
המוח הוא האיבר החשוב ביותר בגופנו וגם האיבר הקסום ביותר. הוא מנהל את מערכות הגוף מצד אחד, ומצד שני אחראי להתנהגות שלנו הנובעת מהמידע החושי שהוא מקבל. הקסם שלו נובע מכך שהוא חבוי. לא ניתן לגשת אליו כדי לבחון אותו. הוא צפון בתוך הגולגולת, המגינה עליו. כעבר חשבו שהלב הוא האיבר החשוב ביותר. עם השנים הבינו שהמוח הוא זה שמנהל את הגוף ולכן, על פי חוק יכולים הרופאים לקבוע את מותו של אדם במידה ומוחו איננו פועל. להמשיך לקרוא המוח והזיכרון – איך לשמר, לשפר ואפילו להציל אותם