החיים הם סיפורים

זמן קריאה: 6 דק’
השינויים בחיים הם שיעור מתמשך. אמא שלי הייתה אומרת ש”כל החיים אנחנו לומדים ולבסוף מתים כמו טיפשים.” נכון שזה מטופש למות, אבל היא התכוונה, שלאחר חיים שלמים עוד לא למדנו שום דבר. אמא שלי לא התכוונה למהפכת המידע או להתפוצצות הידע, אלא לכל המצבים, האירועים והאנשים שאותם אנו פוגשים בחיי היום-יום ומולם אנחנו עומדים. כל אירוע וכל מפגש מזמנים לנו התמודדות, שלא פעם מפתיעה אותנו, היא שונה מכל קודמותיה, ואין לנו תגובה אוטומטית אליה. להמשיך לקרוא החיים הם שיעור, מה ילמדו אותנו השינויים של 2023 שלא למדנו בשנת 2020?

בשנותיו האחרונות אמר אבי, שזכה לעבור את גיל 90, “לא זו הארץ שהתכוונו להקים לכם”. הורי לא ברחו מאירופה, הם הגיעו כחלוצים, “לבנות ולהיבנות בה”. אכזבתו מהמתרחש בארץ הייתה גדולה והוא לא חדל מלדבר על החלום ושברו. אני, שהייתי כל כך עסוקה בלהתמודד עם גידול הילדים, גידול ההורים, העבודה התובענית, ואפילו מעט ספורט שהצלחתי לדחוס ללו”ז העמוס (באולינג מישהו?), לא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון ולא היה לי זמן להשקיע מחשבה בדבריו. להמשיך לקרוא החלום ושברו

ככל שאדם מתבגר כך מספר ההתרגשויות של “הפעם הראשונה” הולך וקטן. כשאנו צעירים יש המון התחלות חדשות, המלוות בהתרגשות של הסביבה וגם קצת שלנו: ההתהפכות הראשונה (ברוך, הילד גאון!), השן הראשונה (אבל הרופא אמר שאין חום), הצעד הראשון (חייבים נעליים), היום הראשון של הגן, היום הראשון בבית הספר (שלום כיתה א’), החבר הראשון, והרשימה אין-סופית. אבל ככל שאדם מתבגר, הוא כבר ראה הרבה ועשה הרבה וחוויית “הפעם הראשונה” הופכת להיות נדירה בחייו. להמשיך לקרוא על חוויית “הפעם הראשונה” לטוב ולרע

בספטמבר אנחנו מתעייפים מחום יולי-אוגוסט בארץ, ומחפשים מקום ל”נוח” בו בדרכנו למשפחה שבארה”ב. לנוח במרכאות, כי הכוונה לטייל כמובן, ולא לשכב בטן-גב, והדגש הוא על מזג האוויר הקריר. כיוון שאנו מנצלים כל נסיעה כדי לתור מעט את העולם, חשבתי בתחילה לנצל את הקרירות ולהגיע למדינות הדרום בארה”ב. על הדרך שלנו למדינות הדרום נכתב השיר: “הדרך ארוכה היא ורבה.” זמן רב אנחנו מתכננים להגיע למדינות הדרומיות, שבהן ניתן ליהנות קצת ממוסיקת קאונטרי וג’ז ומהאוכל הדרומי המיוחד, שהוא שילוב של המטבח הצרפתי, האפריקאי והמקסיקני.

להמשיך לקרוא שלכת אדומה – הסמן הראשון להיעלמות חום יולי-אוגוסט

אני מצטערת! ערב יום הכיפורים אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בכוונה ושלא בכוונה. אני משתדלת שלא לפגוע באנשים בכוונה או שלא בכוונה, אבל רמת הרגישות מגיעה לגבהים כאלה שלפעמים משפט תמים מובן על ידי בני שיחי כאילו יש כוונה לפגוע. אז זהו שלא! אמנם יום הכיפורים הוא מועד דתי, בו אמור האדם לפנות לאלוהיו ולבקש סליחה, אך אלוהים יכול לסלוח רק לחטאים שחטאנו כלפיו. על חטאים שחטאנו כלפי אנשים רק אותם האנשים יכולים לסלוח. ומכאן המנהג לבקש סליחה מחברים ומכרים בין ראש השנה לבין יום הכיפורים (עשרת ימי תשובה, ברוך.) להמשיך לקרוא אני ממש מצטערת, רוצה לבקש סליחה

זמן קריאה: 5 דק’

שוב מגיעה התקופה הזאת של סוף הקיץ. אנחנו הרוסים מהחום, התל אביבים – גם מהלחות. עצבניים עד כלות. אז מופיעים להם כמה עננים בשמים. החצבים פורחים בכל רחבי הארץ! (תמיד זה מוקדם מדי, ברוך). ושוב אנחנו ב”תחילת הלימודים.” אלה שבשבילם צריך חדרי ילדים במבצע, או לפחות שולחנות חדשים, כיסאות תלמיד בהנחה, מיטות מתכווננות, שלא לדבר על הציוד המשרדי: תיקים, ספרי לימוד, מחברות, עפרונות, מחקים, סרגלים, דפים והרשימה אין-סופית. להמשיך לקרוא סוף הוא התחלה חדשה

מזה שנים מאיימים עלינו שגורלו של הספר נחרץ והוא עתיד להיעלם מהעולם. בעידן הדיגטלי של היום האנשים קוראים בעזרת כלים אלקטרוניים: הכלים הכלליים שנמצאים אתנו כל היום, כמו הטלפון, שאצל רבים משמש גם לקריאת חדשות ומאמרים; המהדרין קוראים בעזרת הכלים הייעודיים, שמטרתם הראשונית הוא לשמש כ”ספר אלקטרוני,” לדוגמה ה”קינדל” של חברת אמזון, או ה”נוק” של חברת ברנס ונובל. תלמידים קוראים היום את ספרי הלימוד ממסך המחשב והטלפון, ואפילו ספרי האקדמיה נקראים מהמסך. לאחרונה הופיעו ספרים שאינם מצריכים קריאה כלל, הספרים הקוליים, לדוגמה, מספרי האוניברסיטה הפתוחה. אז הספר לא מת, רק אמצעי הקריאה השתנו. במקום מהדף, מהנייר, אנחנו קוראים מהמסך. להמשיך לקרוא האם עתידו של הספר ככלי קריאה נחרץ?