הזיכרון הראשון שיש לי הוא זיכרון הירידה החטופה למקלט, לצלילי אזעקות במבצע סיני. אמי נשאה אותי על הידיים, כיחד עם הארנק ו”תיק מקלט,” שעד היום אינני יודעת מה היה בו. בחלק מהמדרגות היה מעקה, אך בחלק האחרון, בירידה אל המבואה (לובי, ברוך,) היו כ- 12 מדרגות חלקות, מאוד רחבות וללא מעקה שגרמו לי לרעוד מחשש שאמי, בחפזונה, תחליק ותיפול. אחי ליווה אותנו מאחור כשמנורת הלוקס מתנדנדת בידיו.
הזיכרונות החרוטים בנו הם בעיקר אירועים ומעשים משמעותיים או מזעזעים במיוחד, וכך אנו זוכרים מצבים של סיכון חיים כמו מלחמות. מבצע סיני הוא המלחמה הראשונה שלי, אך הייתה זו דווקא מלחמת “ששת הימים” שטיבעה במוחי ובליבי את צליל האזעקות כסימן לסכנה ויצרה בגופי את תופעות הפחד והחרדה המכונות בשפה המקצועית Fight or flight. הגוף מפעיל את מנגנוני ההישרדות הקדמוניים ומתכונן להתמודד עם האיום על ידי העלאת קצב הלב ולחץ הדם, הזעת יתר, רעד בשרירים (להכנתם לפעולה,) ועוד. יצאנו לבית הספר כרגיל (ברגל ברוך, ברגל) ובדרך היינו עוברות ליד בית החייל בתל אביב, שבסמוך לו, על הבניין הגבוה הוצבו הצופרים.
בשעה 7:55 בבוקר התחילה הצפירה/האזעקה. תחילה עצרנו, וניסינו להבין איזה יום זיכרון יש. ככל שהמשכנו בדרך התחזק צליל האזעקה והבהלה גברה. מהבניינים קראו לנו להיכנס למקלט מהר. אבל אנחנו מאחרות לבית הספר, דאגנו. כשהסתיימה האזעקה ושום דבר לא קרה החלטנו שאנחנו ממשיכות. הולכות שלוש בנות, מסתכלות על השמיים הכחולים, (חודש יוני, ברוך) ומנסות להבין איך מהשמיים הללו תגיע סכנה. נרגענו. כשהגענו לבית הספר חטפו אותנו למקלט וצעקו עלינו שלא יוצאים עד שיש צפירת הרגעה. מעניין למה אזעקת ההרגעה לא הצליחה להרגיע אותי.
אך מכולן הטראומטית ביותר הייתה מלחמת המפרץ. הייתי אימא לילדים, כשהקטן בן השלוש וחצי, לא מצליח להבין מהי מלחמה, אך חש בחושים המחודדים של ילד, שיש מצוקה גדולה אצל המבוגרים. להלביש לשלושה ילדים מסכות גז כשהידיים רועדות מצליל האזעקה היא חוויה מלחיצה. שלא לדבר על הישיבה הארוכה ב”חדר האטום,” שיצרה צורך ל”שעשע” את הילדים. וכך מצאתי את עצמי מקריאה בקול רועד ספרי מרמרים עד שנשמעה אזעקת ההרגעה ואפשר היה לצאת מ”החדר.” לימים גיליתי שבעצם, הממשלה שלחה אותנו לשבת בשקית של ניילון כשמסביב מתפוצצים טילים.
כיוון שאישי היה מגויס בבית החולים התנדבה חמותי, שהייתה מורה במקצועה, לעזור לי עם הילדים. באזעקה הראשונה שחווינו ביחד ראיתי שגם הידיים שלה רועדות כשהיא מלבישה לילדים את מסכות הגז. ההבדל בינינו היה, שאני חבשתי קודם לעצמי את מסכת הגז (כך צריך ברוך, גם במטוס קודם המבוגר לובש את מסכת החמצן), והיא – לא. כשהילדים שאלו אותה למה היא ללא מסכה ענתה תשובה מתחמקת.
כשהיינו בארבע עיניים שאלתי אותה למה היא לא לובשת את המסכה. ברור שתענוג זה לא, ואולי גם קשה לאשה בגילה, אך תשובתה הממה אותי. היא ספרה לי שכשתפסו אותה הנאצים היא נלקחה למטה הגסטפו ושם חקרו אותה על המחתרת היהודית בקרקוב, שבה הייתה חברה. אחת משיטות החקירה הייתה הלבשת מסכת גז וסתימת פתחי האוויר עד לכמעט חנק. כששתקה, לא שיתפה פעולה ולא מסרה מידע, מתחו את רצועות הגומי של המסכה במשיכת פיית המסכה ועזבו, כך שהמסנן, המחובר לפייה, הכה בפניה ובעיקר בפיה. באותו היום אבדה את רוב שיניה ופיה היה “חור שחור”, כדברי מנהלת הבלוק.
ככל שהמשיכו המלחמות, המבצעים ושאר “הפתעות” שמעבירים אותנו האויבים כך הלכה והתחזקה התגובה הפיזית שלי לצליל האזעקות. גם כשאני יודעת שאני שומעת צפירה ולא אזעקה המוח שלי שומע זאת כאזעקה ואני קופצת ממקומי בבהלה. רכב שמשמיע צליל דומה שעובר ברחוב יכול לגרום לי לעצור הכול ולהקשיב, האם אני צריכה לברוח. ההשפעה של צלילים על המוח ידועה משכבר הימים ורבים משתמשים בה כדי להירגע. אצלי זה עובד, בדרך כלל, רק בכיוון אחד.
סייפא: הצפירה בימי הזיכרון משתקת אותי גם היום וידי רועדות, אך לעולם תזכיר לי את האישה היפיפייה בת העשרים וחמש שהשתחררה מאושוויץ ללא שיניים ובמשקל 35 ק”ג והקימה משפחה לתפארת במדינת ישראל.