אחדות עם ישראל – האם הפכה לפלגנות?

מאזניים ליום הדיןפעם היו הדברים ברורים ומוסכמים והעניקו לנו תחושות של קביעות, של בטחון ושל אחדות. למשל, בערב יום כיפור היינו מברכים ב”גמר חתימה טובה”. השנה, הסבירה לי חברה, שיש לומר “חתימה טובה” כי אצלה בעבודה התנהל כבר דיון מה נכון לומר. אבל, אמרתי, ביום כיפור ה’ יושב בדין וחותם בספרים, זאת מהות היום ומהות התפילות והבכי. כן, אמרה, אבל הבנות במשרד דתיות והן יודעות, תבדקי. ברור שבדקתי, ואז גיליתי  שיש שמאריכים את חתימת הספרים עד להושענה רבה! אפילו לגבי היום היחיד בו אחדות ישראל מנצחת, ליצור פלגנות?

סוכות הוא החג, בה’ הידיעה, של אחדות עם ישראל: הסוכה המסמלת שלום ושלמות בין חלקי העם; והמדרש מספר שכל אחד מארבעת המינים מאופיין בתכונות, שבהצטרפן ביחד מסמלות את עם ישראל. האתרוג, בעל הטעם והריח, מסמל אנשים שלומדים תורה ועושים מעשים טובים; הלולב בעל טעם אך חסר ריח, מסמל את האנשים הלומדים תורה, אבל מידותיהם לא מתוקנות; ההדס נטול טעם אך בעל ריח, מסמל אנשים טובים, אך רחוקים מחיי תורה ואמונה; ואילו הערבה, מסמלת אנשים שאין להם לא טעם ולא ריח, כלומר לא מצוות תורה ולא מעשים טובים.

A picture of a heroאני שייכת, ללא ספק לערבה: אין לי מצוות תורה ואין לי מעשים טובים, מצד שני, גם אין לי מעשים רעים (לפחות לא בכוונה, ברוך). יש רק בעיה אחת, אני אישה! ובעוונותיי חושבת שאני שווה בכוחותיי (לא הפיסיים, ברוך) לגברים. אישה שלא חייבת להסתיר את עצמה ואת גופה שמא יעלה היצר מלפני הגברים. ואם יעלה, ברוך, יועילו בטובם ויכבשו אותו ויהיו גיבורים, שהרי נאמר במסכת אבות “איזה הוא גיבור – הכובש את יצרו!”

הפלגנות הגיעה לכך שכל מגזר מתנגח עם האחרים: הגברים והנשים, האשכנזים והמזרחים, החילונים והדתיים. וכשמתבוננים לעומק מגלים שגם בתוך כל מגזר הפלגנות והבדלנות שולטים. לדוגמה – רבני ישיבות ההסדר שמחרימים האחד את השני (לדוגמא הרב בלייכר שמחרים את הרב שרלו וישיבת מרכז שמחרימים את ישיבת הר המור)! אז נכון שלכל אחד יש גישה אחרת לגבי דברים מסוימים אבל להחרים ולאסור על התלמידים שלך ללמוד ספר מסוים בגלל מי שכתב אותו?! שלא לדבר על החוזרים בתשובה, שלעולם לא יהיו שווים ליהודים דתיים “מקוריים”, וילדיהם, הדור השני, יהיו תמיד ילדים של חוזרים בתשובה (סיפורה של נועה ירון-דיין).

ושוב חשבתי על משפחתו החסידית של בעלי, שנרצחה בשואה, מצאצאיו של הרב משה בן ישראל איסרליש (הרמ”א). הרמ”א היה ראש ישיבה, דיין, בעל בית כנסת ופוסק מקובל בקהילות פולין וגרמניה, והרב הראשי של הקהילה היהודית בקז’ימייז’, הרובע היהודי שבקרקוב. בעוד הוא עמל על קיבוץ הפסיקות והתשובות שלו לספר, הגיע לידיו ספרו של בן דורו ה”מזרחי” (שנולד בספרד ונדד לתורכיה, לבולגריה ולצפת שבארץ ישראל) הרב יוסף קארו, “שולחן ערוך”.

A table with a clothפעמים רבות אנו מוצאים המצאות גאוניות שהומצאו בו זמנית, במקומות שונים, על ידי אנשים שונים: ניוטון האנגלי, שהמציא את החשבון הדיפרנציאלי במקביל ללייבניץ הגרמני מבלי שהאחד ידע על חברו; אלכסנדר גרהם בל הסקוטי במוצאו ואנטוניו מאוצ’י האיטלקי שהמציאו את הטלפון ועוד. הרמ”א, במקום לפרסם את ספרו ובכך ליצור מלחמה ופילוג בעם, החליט לשרוף את הספר שעליו עמל ולהוסיף ל”שולחן ערוך” את ההלכות, המנהגים ונוסחי התפילות הנוהגות בארצות אשכנז. כך קיבל ה”שולחן ערוך” את ה”מפה“, ונוצר ספר פסיקה אחד לעם כולו. הרמ”א מחל על כבודו ובלבד שלא ירבה פלגנות.

סייפא: “באתי אחריו”, כותב הרמ”א בהקדמתו למהדורת השו”ע עם הגהותיו, “לפרוס מפה על שולחן ערוך שחיבר”. טובים השניים מן האחד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *