אין לסינגפור אוצרות טבע או נופים מיוחדים אז הם פנו אל הטכנולוגיה. המבנה הייחודי ביותר בסינגפור הוא קומפלקס ה”מרינה ביי סנדס“, שמהווה אבן שואבת לתיירים. אבל הוא רק הפתיח לאזור. מאחוריו מצוי אזור המכונה “Gardens by the Bay“, ובעברית “גנים ליד המפרץ”. המקום הוא גן בוטני ענק ובתוכו אזורים שונים. האזור הבוטני המרכזי נמצא ב- Flower Dome. כיפה ענקית, סגורה, כמובן שהיא ממוזגת ויש בה מספר קומות ספירליות ובהן צמחייה האופיינית לאזור. לידה שוכן ה- Cloud Forest, שגם הוא כיפה ענקית וממוזגת, המדמה יער גשם. בתוכה “הר ענק”, שממנו יורדים מפלים וזרמי אדים קרים. גם הוא, כמובן ממוזג, ורעש המים והלחות גבוהים מאוד. בחלקו העליון יש גשר, המאפשר לראות את הצמחייה מלמעלה למטה (כפי שרואים בתמונה).
יש הטוענים שה- Super Trees, הם האטרקציה המרכזית של המקום. 18 מבני ענק בצורת עצים, בגובה של כ- 50 מ’. חלקם מחוברים ביניהם בגשר, המהווה טיילת. וחלקם מפוזר בקבוצות בשטח. הם עטופים בצמחים מטפסים, ביניהם כמות יפה של סחלבים, ומהווים גנים אנכיים. בחלקם יש לוחות סולריים כך שהם מייצרים חשמל. לכן, בערב הם מוארים בצורה מעוררת השתאות (ראו הסרטון בקישור למעלה). המקום מהווה ריאה ירוקה לאנשי המקום ולתיירים הרבים שלא מחמיצים ביקור במקום, אך בימי רוח וגשם לא ניתן לעלות על העצים. עלות הפרויקט הגיעה ליותר ממיליארד דולר. הרעיון שהדריך את השלטון בהקמת האתר, מעבר לשימושיו כמקום רגיעה והנאה לתושבים, הוא הפיכת סינגפור ל”עיר בתוך גן”, שמשמעו עיר “ירוקה” המשפרת את חיי התושבים מחד, ומאידך ממחזרת כל מה שאפשר.
בסינגפור לא רק מכריזים, אלא גם מבצעים. כל הבניינים שנבנים עכשיו הם בניינים “ירוקים” וחכמים. הם נבנים מפסולת בניין שמוחזרה (מהבתים הישנים שהיו במקום), ועושים שימוש בשמש, ברוח, ובצמחיה לשיפור תנאי המחיה. המלון שבו התאכסנו, Oasia Hotel Downtown, לא ניתן להחמצה בנוף האורבני של סינגפור. המלון, בגובה 27 קומות, מכוסה בסבכת אלומיניום בגוונים שונים של אדום, שעליה מטפסים עשרים ואחד סוגי צמחים, היוצרים את הגן המאונך הגבוה ביותר בעולם. כמות המטפסים וסוגיהם נבחרו על מנת לדאוג שהמגדל יהיה ירוק תמיד ויהיו לו פרחים כל עונות השנה. המלון משלב מסחר ותיירות, כשבקומות התחתונות שלו יש 100 משרדים והמלון עצמו מתחיל בקומה ה- 12. במלון ארבע קומות פתוחות לחלוטין, המהוות גינות ובריכות “אין-סוף”. השטחים הפתוחים מאפשרים לבריזה לצנן מעט את הבניין.
מזג האוויר הטרופי של סינגפור, הלחות באוויר (100%), שבמהירות הופכת לגשם זלעפות, בשילוב עם החום (300C) מהווה אתגר נוסף לתושבים ולשלטון. הגשם יורד כמעט בכל יום. בכל מקום פזורות מטריות, בכלים אסתטיים ובאופן שלא מהווה מכשול (על פי חוק, כמובן). הגשם יכול להיות מאוד חזק, אך בדרך כלל גם קצר. לכן, כשיורד גשם הרחוב מתרוקן וכולם “תופסים מחסה”. רק אם הגשם נמשך מעבר למספר דקות ניתן לראות אנשים עם מטריות ברחוב. בכניסה לבנייני ציבור וחנויות גדולות ניתן למצוא שקיות ניילון מאורכות, שלתוכן ניתן להכניס את המטרייה הרטובה, על מנת שלא להרטיב את הרצפה. רחובות סינגפור בנויים כך שהמדרכה מקורה, אכסדרת עמודים (כמו ברחוב אבן גבירול, ברוך), וכך ניתן ללכת ברחוב גם בעת גשם, מרמזור לרמזור.
גם כשלא יורד גשם, אלא השמש קופחת, קשה, עד בלתי אפשרי, ללכת זמן רב ברחוב. חמש דקות אחרי שיוצאים, כבר חולמים על המקלחת הקרובה, ורוב הסינגפורים מגיעים לעבודה ולמרכזי הקניות בתחבורה ציבורית. ולכן, תוכננה מערכת של מעברים מוגנים משמש ומגשם המגיעים לקווי הרכבת התחתית הממוזגת, כמובן. היעד השלטוני המוצהר הוא שבשנת 2030 כל שמונה אזרחים מתוך עשרה יהיו במרחק של 10 דקות הליכה מתחנת רכבת, במעברים מוגנים כמובן. כל תחנת רכבת היא גם קניון ממוזג, שבו ניתן לאכול (מזללות וגם מסעדות), לקבל שירותים (מספרה למשל), ולעשות את הקניות. הכול ממוזג, אך לא בצורה האמריקאית, הגורמת לך ללכת עם מעיל בקיץ.
החוקים במדינה מאוד ברורים והתושבים נשמעים להם כיוון שיש אכיפה מאוד אפקטיבית כשהקנסות גבוהים מאוד והעונשים מחמירים עוד יותר. לכן, במדרגות הנעות כולם עומדים בצד השמאלי. האנשים המחכים לרכבת התחתית עומדים משני צדי הדלת (מסומנים בתמונה בקווים האדומים). הם יכנסו לרכבת רק לאחר שאחרון הנוסעים היורדים ירד (החץ הירוק במרכז). אסור בסינגפור ללעוס מסטיק, אז אין מסטיק. על זריקת לכלוך מקבלים קנס גבוה, אז הרצפה נקיה ומבריקה. בסינגפור העיר אין עצים נשירים, כדי שלא ילכלכו את המדרכות והכבישים.
השליטה והאכיפה מזכירים קצת את ה”אח הגדול”. הקניונים והרחובות מרושתים על ידי רשת מצלמות בצורה בולטת מאוד, הבאה לרמז לתושבים שמעשיהם נראים ונצפים. כתוצאה, רמת הביטחון האישי גבוהה מאוד. הסיפורים הם, שאם מישהו רוצה לשמור מקום בשוק האוכל הסיני, הוא יכול להשאיר על המושב את הטלפון הנייד שלו ואף אחד לא ייקח. לא ראיתי את התופעה בעיני, מהסיבה הפשוטה שהסינגפורי לא יכול להניח את הסלולרי שלו מהיד אפילו לשנייה.
סייפא: “האימפריות של העתיד הן האימפריות של המחשבה.” וינסטון צ’רצ’יל
הי ארז,
אני בהחלט ממליצה.
ועכשיו אנחנו צריכים ללמוד מהם (-:
אנני מניח שאצטרך ללכת לסינגפור