אני מצטערת! ערב יום הכיפורים אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בכוונה ושלא בכוונה. אני משתדלת שלא לפגוע באנשים בכוונה או שלא בכוונה, אבל רמת הרגישות מגיעה לגבהים כאלה שלפעמים משפט תמים מובן על ידי בני שיחי כאילו יש כוונה לפגוע. אז זהו שלא! אמנם יום הכיפורים הוא מועד דתי, בו אמור האדם לפנות לאלוהיו ולבקש סליחה, אך אלוהים יכול לסלוח רק לחטאים שחטאנו כלפיו. על חטאים שחטאנו כלפי אנשים רק אותם האנשים יכולים לסלוח. ומכאן המנהג לבקש סליחה מחברים ומכרים בין ראש השנה לבין יום הכיפורים (עשרת ימי תשובה, ברוך.)
מקורו של מנהג הסליחה במדרש המתאר את אלוהים יושב על כס מלכותו בראש השנה מוקף בפמליית המלאכים ודן את בני ישראל, כל אדם לגופו, כפי שכתוב בתפילת מוסף: “היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים.” על פי התלמוד הבבלי (ראש השנה, טז’, ג’) נפתחים ביום זה שלושה ספרים : אחד של צדיקים גמורין, אחד של רשעים גמורין והשלישי של בינוניים. הצדיקים נחתמים מיד לחיים; הרשעים נחתמים מיד למיתה; ואילו לבינוניים ניתנה ארכה של עשרה ימים לבקש סליחה ומחילה הן מבורא עולם והן מחבריהם.
מקורו של יום הכיפורים במקרא, ולא בחוקים ותקנות שקבעו או המציאו רבנים או מפרשים כלשהם. בתורה, בספר ויקרא כג כו-לב נאמר: “כז: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה. כח: וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.”
התורה מדברת על כפרה, כלומר על בקשת סליחה לפני האל. המנהג הזה קיים גם בדת הנוצרית ושם הוא מכונה “ווידוי.” האדם מגיע לכנסיה, נכנס לתא קטן שבו יש צוהר מחורר או מסורג הפונה לתא קטן נוסף. הכומר, הוא שליח האל, אמור להיכנס מצדו המסורג של התא ולהקשיב לווידוי, מבלי לראות את פניו של המתוודה. הוא אמור להעניק את המחילה ל”חוטא.” רבות נאמר על המנהג, המאפשר למאמין לחטוא, להתוודות על חטאו ולקבל מחילה ואז לשוב ולחטוא וחוזר חלילה. הנצרות איננה מבחינה בין סוגים שונים של חטאים. חטאים כלפי האל נסלחים באותה קלות בה נסלחים חטאים שבין אדם לחברו. הכומר סולח על אי-אמונה בישו כמו גם על בגידה בבעל.
ביהדות, אין איש שהוא נציגו של האל עלי אדמות ולכן יש מנהגים אחרים, אבל אחד מהם מתפקד בדומה למנהג הווידוי, מנהג הכפרות. בעוד שבנצרות ניתן להתוודות מדי יום, ביהדות מבקשים סליחה רק פעם בשנה ועל המאמין ה”חוטא” לאגור את חטאיו עד שיוכל לכפר עליהם. נהוג לקיים את מנהג הכפרות מוקדם בבוקר בערב יום הכיפורים או קודם לכן. יש לקחת תרנגול או תרנגולת (אפשר גם להמיר בכסף, ברוך) להניף אותה.ו מעל ראשו של ה”חוטא” תוך קריאת פסוקי תפילה. לבסוף מסובבים אותה.ו שלוש פעמים ואומרים את המשפט “זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל [או: זֶה הַכֶּסֶף] יֵלֵךְ לְמִיתָה [או: יֵלֵךְ לִצְדָקָה] וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם.” בעצם ה”חוטא” מעביר את האחריות על מעשיו לבעל חיים. בקשת סליחה דורשת, בראש ובראשונה, נטילת אחריות על החטא, כפי שעושה המאמין הנוצרי.
למרות שהשבת, בתורה, יותר קדושה מיום הכיפורים, יום הכיפורים הוא אולי היום הכי ישראלי בשנה. כן ברוך, אני יודעת שזה מועד דתי, אבל העובדות מלמדות שגם הישראלים החילוניים מתחברים ליום המיוחד הזה. האם אתה מכיר יום כזה במדינה אחרת בעולם? יום שבו הכול שובת ועומד מלכת (חוץ מגלגלי האופניים.) יום שבו השקט משתלט על הרחובות וגם על הנשמה (קולות של ילדים זה לא רעש, ברוך.) יום שבו אפילו החילוניים מרשים לעצמם לבקר בבית הכנסת!
רק כשיוצאים לחו”ל בחגים מבינים את ייחודו של יום הכיפורים. גם בחו”ל חוגגים היהודים את יום הכיפורים. אך בניגוד לאווירת החג בישראל, שאיננה פוסחת על איש, ביום הכיפורים בחו”ל אין כל תחושת חג ואין שום פעילות של כלל האוכלוסייה שיכולה להיקשר ליום זה או למנהגיו. אמנם, במקומות בהם יש ריכוז של יהודים אורתודוכסיים ניתן לחוש באווירת החג ואף לצפות במנהגים היהודיים שאנו רואים בארץ. (בתמונה למעלה: מנהג הכפרות בברוקלין)
אני יודעת שיש ערים שיש בהן מקומות שאסור להיכנס אליהם עם כלי רכב, אך אין זה אותו הדבר. הארץ כולה שובתת. אווירת חג יורדת על המדינה ואנשים מפנים את עצמם לעיסוקים שלווים. יש מי שיורדים עם הילדים ומטיילים להם באמצע הכביש – כי אפשר. יש העסוקים בללמד.לעזור.לרדוף אחרי הילדים שלומדים לרכוב על אופניים. יש מי שהכין מלאי של ספרים ויש מי שמתכנן לצפות בכל הסדרות שהחמיץ עד היום. יש מי שקובע עם חברים מקצה אחר של העיר ויאלה, הולכים ברגל, ויש מי שצועד לבית הכנסת ומבלה בו את היום. יש מי שצמים ויש מי שמזמינים חברים לארוחת שחיתות.
לא חשוב מה מתכננים לעשות ביום הכיפורים, הידיעה שאי אפשר לזוז מהמקום, אלא בעזרת הרגליים, יוצרת הזדמנות חד-שנתית לרוגע. התזזית המקובלת עלינו בכל ימות השנה של נסיעה ל – סופר, חדר כושר, לעבודה, להורים, לילדים, לחוגים, למכבסה, לקונדיטוריה, לחברים (מחק את המיותר), נעלמת לעשרים ושש שעות. ועד כמה שהדבר ישמע משונה, אין שום חוק במדינת ישראל שאוסר על נסיעה ביום כיפור. בניגוד לכל מיני חוקים שמנסים לכפות על כל העם השתתפות במועדים דתיים, (ערב ט’ באב, שמירת חמץ בפסח, ברוך?) המועד הזה איננו נכפה על ידי אף אחד. הוא אומץ כבסיס האמונה היהודית גם על ידי חילונים גמורים.
על ה”חטאים” כלפי האל ניתן, אם כך, להתגבר בצורה קלה למדי, על ידי צום או מנהג הכפרות. מה לגבי עבירות שבין אדם לחברו? יש פשוט לבקש סליחה מכל אדם ואדם באופן אישי. בעבר היה נהוג לשלוח אגרות בקשת סליחה ומחילה וברכת גמר חתימה טובה. היום עבר המנהג הזה ליישומים דיגיטליים והרשתות החברתיות. אין שום “ביטוח” שהחבר שממנו אנו מבקשים סליחה אכן יסלח לנו, אבל עצם ההבנה שחטאנו כלפיו והכוונה לבקש סליחה היא לב העניין. רק לגבי האני אין התייחסות ביום הכיפורים, לסליחה שלי כלפי עצמי, אבל על זה בפוסט אחר.
סייפא: לחטאים שבין אדם לחברו אין תאריך תפוגה. גמר חתימה טובה!
תודה דניאלה. גמר חתימה טובה.
חווה,
הזוית שממנה את מסתכלת על הצורה בה הישראלים חווים את יום הכיפורים מצאה חן בעיני. התייחסותך רעננה ונותנת לנו פרספקטיבה שונה. תודה.