מה יכול להיות יותר מעניין בימים טרופים מאשר ארון הבגדים?

מה יכול להיות יותר מעניין בימים אלה מאשר ארון הבגדים, או במילה כוללת יותר, אופנה. הרי אין שום דאגה אחרת שעומדת בפנינו. הכול כבר בסדר! העולם שעצר מלכת, כל המדינות שסגרו את שעריהן, האזרחים שנסגרו בבתיהם כמו כלב במלונתו, הכל נפתח ושוב יצא לאוויר העולם. משטר החרום שהוכרז בעקבות התפרצותה של מחלת הקורונה הסתיים, ואפילו תרופות חדשות שעוזרות לקורונה נמצאו. אבל מה קרה לאופנה בזמן שהיינו עסוקים במשהו אחר? האם היא השתנתה גם? כפי שכבר ראינו בעבר?

שינויים רבים באופנה קשורים קשר הדוק לאירועים היסטוריים. לאחר המהפכה הצרפתית, הורידו הנשים את תחתוני החישוק כדי שלא להראות כבנות אצולה, הן מהפחד והן מהרצון להזדהות עם מלחמת האזרחים. דוגמה ברורה לא פחות היא לבישת המכנסיים על ידי נשים לאחר מלחמת העולם השנייה. הכורח והצורך של נשים לעבוד בבתי חרושת, הן לפרנסתן והן כדי לעזור במאמץ המלחמתי, הפך את לבישת השמלות לסיכון בטיחותי, והנשים נאלצו להיכנס לבגדי הגברים. לאחר שגילו את הנוחיות הרבה שבמכנסיים סרבו לוותר עליהן. אך עדיין קיימות אוכלוסיות שלמות שעדיין מחרימות את המכנסיים ומאלצות את הנשים ללבוש חצאיות ושמלות באורכים שונים. ורק ממרחק השנים ניתן יהיה להבין איך מגפת הקורונה באה לידי ביטוי באופנה המשתנה.

הכוונה של הסגר בבתים היתה טובה: להגן על האזרחים מפני הדבקה. מאוד קשה להבין ולהאמין עד כמה מחלות מגפתיות מדבקות כי הדבקה איננה דבר מוחשי. לפני שנים, פגשתי ברחוב חברה. בהתלהבותנו התחבקנו והיא ספרה לי שהחבר שלה חולה בחצבת. מקץ עשרה ימים חליתי בחצבת (כן ברוך, מטיפת רוק או ממפגש עור בעור, בגד בבגד.) אז לכל מי שמתקשה להאמין הנה לפניו עדות מיד ראשונה, ולא שחסרות עדויות בתקשורת. אבל הסגירה השאירה הרבה אנשים ללא פרנסה. האם לא תהיה לסגירה זו השפעה כלכלית על רכישות האופנה?

אבל אם נשכח רגע את הסכנה המרחפת באוויר, יש גם דברים אישיים חיוביים במצב. חג הפסח שהיה בזמן הסגר, כשעל ראשי הצעירים לא ריחפה סכנת הדודה התורנית שתתעניין לגבי חיי האהבה שלהם (ולמה הם לבד,) או מהן תוכניות הרבייה העתידיות שלהם (אם הם לא לבד.) גם המבוגרים, המארחים והמתארחים היו רגועים, כי לא היה צריך להחליט אצל מי עושים את החג. וגם הדיונים מה מבשלים ומה להביא הפכו ללא רלוונטיים. שלא לדבר על סיוט הפקקים שבדרך אל “ליל הסדר” שנחסך גם הוא. רוגע עצוב שרר בציבור. היו גם שנצלו את ההזדמנות כדי לא להמתין לארוחה עד לאחר קריאת ההגדה. הטקסט יחכה לימים טובים יותר. השקט ברחובות הזכיר את יום הכיפורים אך ללא תנועת האופניים המפורסמת וללא צהלת הילדים. שקט אמיתי (אפשר היה להקשיב לציפורים, ברוך.)

בכל שנה, הסתיו והאביב פורצים אל חיינו כאילו בהפתעה. באביב, בשפע של פריחה, והתחממות, שהופכת את המעילים הכבדים, המטריות, והמגפיים למיותרים. צריך בגדים חדשים לליל הסדר. צריך גם “להחליף את הארון” – להוריד בגדי קיץ ולהעלות לאחסון את החורף. יש שנים שבהם עונות המעבר, האביב והסתיו, קצת משונים. אביב שמוריד מטרות עזים, ש”קוטפים” את הפרחים והניצנים מהעצים, מלווה בטמפרטורות נמוכות מאוד. סתיו שחמסינים, האופייניים לעונות המעבר, מזכירים את הקיץ, הם עדיין יבשים ומלאי אובך, אך ממש לא חמים. ויש עונות מעבר עדינות יותר, הטמפרטורות יורדות או עולות לאיטן ומשאירות זמן להינות מהשינוי.

בחודש מרץ כבר נפרדים מהחורף ובחודש אוקטובר כבר מתחילים להתכונן לחורף. בחורף לא באמת חשוב מה לובשים, למרות שיש “אופנת חורף”. הרבה יותר מעניין בחורף כמה שכבות לובשים ואיך מסתדרים עם הקור, הרוחות, והרטיבות מצד אחד, ועם החימומים מצד שני. אבל, באביב, עדיין לא קיץ, שאז לא חשוב מה לובשים העיקר שזה הכי פחות. כאילו שאם לובשים פחות אז באמת פחות חם! בקיצור, בחודשי מרץ ואוקטובר חייבים להתייחס לבגדים, לפחות להחליף מחורף לקיץ ומקיץ לחורף. וכאן מתחיל הדיון הפנימי (בטח פנימי ברוך, אתה רוצה לשמוע את ההתלבטויות?) האם הבגד הזה יתאים גם בשנה באה? האם הוא לא דהוי, בלוי, מוכתם, ארוך מדי, קצר מדי, רחב מדי, צר מדי? מצד שני, זה עלה המון אז אולי כדאי להשאיר ולראות אם אני אשמין, ארזה, אולי ארגיש יותר טוב בבגד? ועוד דיונים מעמיקים.

זוהי שעתן היפה של ה”סטייליסטיות”. אלה שיודעות מה מתאים למבנה הגוף שלנו, שעוזרות לקנות בגדים או לזרוק בגדים, לסדר ארונות ולארגן ממש את השילובים. אני עוקבת אחרי מספר סטייליסטיות כאלה על מנת להעשיר את הידע שיש לי ולפעמים להתעמת עם מה שנכון לפי אופנה העכשיווית לעומת מה שאני חושבת ואוהבת. לדוגמה, את אופנת המכנסיים בגזרה הנמוכה ממש לא סבלתי, כי התאימו אולי לרזות עד מאוד (אחוז בודד באוכלוסייה) ואפילו על החטובות נראו ממש רע ושינוי את פרופורציות הגוף. על שני זוהר הסטייליסטית כתבתי כבר בפוסט אחר שעוסק גם באופנה וגם בפוליטיקה.

אחד הרעיונות המדליקים של שני הוא “לעשות שופינג בארון שלך.” לשיטתה יש בארון הבגדים שלנו הרבה בגדים שאיננו זוכרים ואיננו משתמשים בהם, עד כדי כך שאפשר לערוך את ה”קניות” בארון שלנו. למצוא בגדים שקנינו ועדיין לא לבשנו (עם התווית, ברוך,) לעשות שילובים שפעם לא היינו מעיזים בין בגדים ועוד-ועוד. סטייליסטית אחרת שאני עוקבת אחריה היא גלית שרון. גם גלית איננה פצצת יופי חטובה, אלא אישה מן היישוב, שעוסקת יותר בתרבות וסטייל ארגוניים. גם היא נותנת טיפים נפלאים, בבלוג שלה לגבי ההופעה במקומות העבודה. לדוגמה: “למה (וכמה) מרחק כדאי לשמור גם בזום?” גלית מאמינה ביצירת שילובים מוכנים מראש על מנת לפשט את תהליך בחירת הבגדים, יצירת “לוק בוק.”

בעוד הסטייליסטיות עוסקות בקניות וב”לוקים” פגשתי באינטרנט את קורטני קארבר. תלאות החיים הובילו אותה לפרויקט האופנה “333“. בפרויקט זה מוציאים את כל הבגדים, התכשיטים, הנעליים והאביזרים (ארנקים, כובעים, צעיפים, ברוך,) ופורשים את כל השלל על המיטה (אבל הכול, ברוך.) מדוע על המיטה? כדי שתהיה מוטיבציה לסיים את המיון לפני שהולכים לישון. ממיינים את הבגדים לשלוש ערמות, בדיוק כמו בשיטה של גלית שרון: מה שומרים, מה משליכים לפח, ומה מעבירים הלאה. מתוך הערמה של השמירה בוחרים 33 פריטים (נעליים, ארנקים, כובעים, מכנסיים, חולצות, חצאיות, שמלות וכו’, לא כולל בגדי בית, בגדי אימון, ותכשיטים קבועים.) את שאר הבגדים שרוצים לשמור אורזים כך שלא נראה אותם. במשך שלושת החודשים הבאים נלבש רק את 33 הפריטים שבחרנו. בגלל שהארון שלי מלא בגדים ואני משתמשת רק במעט מאוד מהם החלטתי לנסות ולאמץ את השיטה הזו. ברגע שאאזור אומץ, מבטיחה לדווח.

סייפא: “אופנה היא ביטוי כה בלתי נסבל של כיעור, עד שאנו נאלצים להחליף אותה כל ששה חודשים.” אוסקר וויילד