יחד עם התיירות העצמאית התפתחה גם רשת התקשורת התיירותית בישראל, שבה כל שיחה מתחילה במשפט: “הייתם כבר ב …? אתם חייבים. פשוט מדהים שם.” (כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה?) ואכן, כולנו מתלהבים ממראות נוף ייחודיים, מאתרים היסטוריים ומערים מסבירות-פנים, וכך נולדת רשימת אתרים שהפכו לאתרי חובה אצל הנוסע הישראלי, שבחלקה מבוססת על “חוק העדר”. אם משה’לה היה שם ואמר שמדהים – גם אני חייב להיות. לפעמים “אתרי החובה” מספקים את הסחורה, (גם יחצ”נים צריכים להתפרנס, ברוך) ולפעמים…
דוגמה, למלכודות תיירות מסוג זה היא העיר טולדו שבספרד, הנמצאת במרחק חצי שעת נסיעה ברכבת המהירה ממדריד והייתה מרכז תוסס של שלוש דתות לפני גירוש ספרד. העיר היא אתר ש”חייבים” לראות. לראייה, אתר “עכבר עולם” כותב רשימה של “רק שעה ממדריד: העיירות הספרדיות שאתם חייבים לראות” וכמובן שבראשן מככבת טולדו. בעיר הזו דווקא ההיסטוריה יותר מעניינת מאשר ההווה, והיסטוריה – לומדים מספרים.
כך גם דרך החוף, העוברת בין כפרים ציוריים בדרום איטליה. “הכי יפה באיטליה: דרך החוף של אמלפי” מכריזה הכתבה. האמת היא שהמקום יפה, אך הנסיעה המסוכנת בכביש צר מאוד ותלול לשם צפייה בעיירות הפזורות לאורכו איננה חובה לטעמי. מספיק לנסוע לסורנטו על מנת לראות את המצוקים ואת המבנה הקלאסי של עיירה איטלקית כדי להתרשם מהחלק הדרומי של איטליה.
דוגמה קיצונית יותר היא העיר נאפולי. “לראות את נאפולי ולמות” אומר הפתגם האיטלקי העממי. אז היינו, וחוץ מבתים עם טיח מתקלף, חוטי כביסה עמוסים לעייפה, רעש ולכלוך לא ראינו שום סיבה לראות אותה בכלל (גילוי נאות: בה כייסו לנו את הטלפון הנייד). רוב מלכודות התיירות מתהדרות שהוכרזו כאתרי מורשת עולמיים, וכאלה יש יותר מאלף. אך ההגדרה לאתר מורשת היא: “אתר שהוכרז על ידי ועדת המורשת העולמית של אונסק”ו כאתר הראוי לשימור בזכות חשיבותו המיוחדת למורשת המשותפת לאנושות” ולא כאתר תיירות שווה!
אחרי ההקדמה המפורטת הזו ברור שכשנסענו לכנס באי היווני מיקונוס לא ציפינו לכלום, אך הפעם ציפתה לנו הפתעה. העיר שוכנת לחופו של מפרץ, בתיה צבועים בלבן מבהיק על פי חוק (לא שמנת, וגם לא לבן מלוכלך, לבן ברוך) ותריסי העץ צבועים בשלל צבעים. העיר בנויה כמבוך של רחובות צרים מאוד על מנת להקשות על התנועה ולבלבל את השודדים שהיו מנסים לחטוף את התושבים ולמכרם לעבדות (בעבר, ברוך, בעבר). הבניינים בני קומה או שתיים, כשמדרגות הקומה השנייה מתחילות מהרחוב (בתמונה מימין).
מנמלי העיר ניתן להגיע בהפלגה אל האיים השכנים. בימי קדם היו יחסי מסחר מיוחדים בין האיים, כשכל אי התמחה במוצר אחד עיקרי ובעזרתו רכש מהאחרים את כל המוצרים שנצרך להם. הייחוד של האי מיקונוס היה הלחם שנאפה מן השעורה שגדלה בשפע באי ועל כך מעידות תחנות הרוח המפוזרות באי. הצצנו מקרוב על תחנות הרוח, הלכנו לאיבוד בלבירינת הסמטאות ופגשנו את מסעדת Captain’s שהמוטו שלה הוא Food to share. האוכל היה יווני מסורתי ואנחנו ליקקנו את האצבעות והיחס היה כל כך חם ולבבי שלא בא לנו ללכת.
המלון בו התקיים הכנס שוב זימן לנו הפתעה. מתחם המלונות Myconian Collection פרוש במפרץ מרהיב (התמונה הראשונה). בכל מלון יש בריכה, הבנויה על קצה הסלע, כך שנראה שהיא מחוברת אל הים. לעת ערב המקום מואר בתאורה חכמה ומרשימה עוצרת נשימה. במסעדות מגישים אוכל יווני מסורתי (מוסקה, ברוך, סלט יווני) והתחושה הכללית היא של גן עדן מפנק.
סייפא: אם יוון בקיץ אז רק מיקונוס, גם בגלל הרוחות.
וואו תודה רבה איזה מקומות מהממים!!!
איזה כיף שאת משתפת
תודה על המידע