בקיץ, אני אוהבת ללכת לתערוכות. ראשית, יש מזגן! שנית, פחות עמוס, כי כולם בחו”ל, בים, בבריכה (מחקו את המיותר). שלישית, זה כל כך מחמם לב לראות את הילדים מתרוצצים בתערוכות, מגלים עניין בעיניים בורקות. לאחרונה גיליתי שהמוזיאונים הגדולים והחשובים מעלים את כל האוספים שלהם לאינטרנט. האחרון שבהם הוא מוזיאון האופיצ’י (Uffizi Gallery) שנמצא בקרבתו של הגשר המדהים והיצירתי פונטה-ווקיו (Ponte Vecchio בתמונה). כל מבקר שמזדמן לפירנצה מגיע גם אל “דויד,” פסלו הענק של מיכאלאנג’לו, שנמצא באקדמיה לאמנות של פירנצה. הפסל, הנראה מרחוק מוקף הילה של אור (מעליו כיפת זכוכית) ומדהים בגודלו כשמתקרבים.
מול הכניסה למוזיאון האופיצ’י נשרך תמיד תור ארוך ואם לא דאגתם לרכוש כרטיסים מראש (באינטרנט, ברוך) תמתינו זמן רב, יכול להגיע למספר שעות. אחרי עמידה כל כך ארוכה, היכולת לראות וליהנות מכל האוסף כמעט לא קיימת. אז אנחנו “מטיילים” במוזיאון ועוצרים רק מול מעט מהיצירות. לכן, כל כך שמחתי לראות שמתחילים לעלות את האוסף לאינטרנט. לא רק זאת, אלא שאת הפסלים מעלים בתלת מימד, כך שניתן לסובב את התמונה כאילו אנו באמת מסתובבים סביב הפסל, כאילו באמת נמצאים במוזיאון ואפשר להתבונן בנוחיות ומכל הכיוונים.
החום התל אביבי הבריח אותנו למספר ימים בירושלים. ואם בירושלים איך לא מוזיאון ישראל? בת הדודה נתנה לי טיפ, תראי קודם את מה שעומד להיגמר. אז עליתי לאינטרנט ועשיתי רשימה מהירה של התערוכות שאני רוצה לראות, כלומר, מעניינות אותי. ואז בדקתי כל תערוכה מתי היא מסתיימת. היה לי סדר ברור. נסענו למוזיאון בצהרי היום וגילינו שלחצי עם ישראל היה אותו הרעיון, לנצל את המזגנים ולראות תערוכות דווקא בצהרי היום, בשעות הכי חמות. אז לא הייתה חניה ולא הייתה ברירה ושמנו את פעמינו לשוק מחנה יהודה, לראות איך העגבניות והמלפפונים שורדים את חום יולי-אוגוסט. הייתה הפתעה טובה. חלק גדול של השוק מקורה וכך חם, אבל נסבל וגם לא היה מפוצץ (נו בטח, כולם במוזיאון, במזגן 😉 ).
אבל מה פתאום שנוותר על המוזיאון! למחרת בבוקר קמנו מוקדם, ארזנו ובדרכנו חזרה הביתה עצרנו במוזיאון. כיוון שבאנו ממש מוקדם מצאנו חנייה תוך שנייה, ממש קרוב לכניסה. בחלק מהתערוכות היינו ממש לבד בחדר. תענוגות. בכניסה לקחנו תכנית של המבנה כדי לראות להיכן לצעוד, וגילינו שהתערוכות שאנחנו רוצים לראות נמצאות בשתי קומות. זנחנו את הרעיון המקסים של לראות את התערוכות לפי תאריכי הסיום שלהן ופשוט הלכנו לפי המפה.
התערוכה הראשונה שראינו הייתה גם המפורסמת מכולן, זו של כריסטיאן בולטנסקי (שמסתיימת, ברוך, בתחילת נובמבר). בולטנסקי הוא אמן רב-תחומי (פיסול, ציור, צילום ויוצר סרטים), ש“מכר” את נשמתו לשטן (נשמע מוכר? אבל הסיפור אמתי). בשנת 2010 פנה אליו דיוויד וולש, איש מסתורין מטסמניה שבאוסטרליה וביקש “לקנות את חייו” של האמן תוך הימור על תוחלת החיים של האמן. הוא העריך שלבולטנסקי נותרו רק שמונה שנות חיים ולכן, חילק את הסכום שנקבע ביניהם לתשעים ושישה חודשים. בתמורה לשכר החודשי, הותקנו 3 מצלמות, שעוקבות 24/7, אחר המתרחש בסטודיו של האמן ומשדרות בזמן-אמת לביתו של וולש.
העסקה הייתה סוג של הימור, ברגע שבולטנסקי ימות יפסקו התשלומים ווולש ירווח את שארית הכסף. אך כיוון שבולטנסקי לא מת, וולש הפסיד וימשיך לשלם את המשכורת שנקבעה עד יום מותו של האמן. סיפור זה, יחד עם סרטי הווידיאו המציגים את המעקב ואת הסטודיו של האמן, מקבל את פניהם של הבאים לתערוכה, מציג אדם ייחודי, ונותן לצופה תחושה של היכרות עם האיש. בכניסה גם אוסף תמונות ממהלך התבגרותו של האמן, ושעון דיגיטלי המציג את הדקות שעברו מאז היוולדו. כשימות האמן, ייעצר השעון.
לא הספקתי להתאושש מהעיסוק במותו של האמן ונכנסנו לחדר חשוך, שמואר רק על ידי המיצגים. בולטנסקי נולד לאחר השואה והוא בן לאב יהודי, שהסתתר שנים בחלל שמתחת לביתו. אמנותו איננה עוסקת בשואה במישרין, אלא במוות ובזיכרון, למרות שהאמן מודה שהשואה היא סוג של טראומה אצלו. החדר החשוך אליו נכנסנו, ובו מיצגי זיכרון, העשויים מתמונות ישנות ומוגדלות, המוארות בנורות, המזכירות נרות זיכרון מפתיע את הצופה (לדוגמה התמונה העליונה). חלק מהתמונות קשורות ביניהן בחוטי ברזל לציון הקשרים ביניהן, מתחת לחלקן “מגירות זיכרון,” העשויות מקופסאות ביסקוויטים. אחת היצירות מכונה “מזבח לבית הספר התיכון ע”ש חיות,” בית ספר יהודי בווינה שלפני השואה, ומציגה את פניהם של חלק מבוגריו.
היציאה מהחדר היא דרך וילון חוטים, שעליו מוקרנות פניו של האמן בהתפתחותן לאורך שנות חייו, כאילו שעל מנת לצאת מאזור הזיכרון יש ל”הבקיע” את פניו. החדר משאיר רושם כבד ומועקה, למרות שהמיצג משתמש במינימום אביזרים. דרך פניו של בולטנסקי הגענו לחדר בו מנורה וצליל המחקים פעימות לב. בולטנסקי הקים באי טשימה שביפן את “ארכיון הלב,” ובו מאות אלפי הקלטות של מבקרי התערוכה. בכל תערוכה קיים חדר הקלטות והצופים מוזמנים להקליט את פעימות ליבם לארכיון.
ארכיון אחר הנמצא בתערוכה הוא מיצג “מנויי הטלפון.” החדר מהווה ספרייה ענקית של ספרי טלפון ישראליים מחמישים השנים האחרונות. חלקם ארוזים בארגזים וחלקם מסודרים על המדפים וניתנים לעיון. הצופה מוזמן לבחור את אזור החיוג ולמצוא אותו ואת משפחתו במדריכי הטלפון. כמובן שמיד התיישבנו לחפש את הטלפון של ההורים וגם מצאנו. מיד צילמנו את הספרים ואת שמות המשפחה ומספרי הטלפון וכך תיעדנו סוג של זיכרון. בולטנסקי עסוק מאוד בשאלה: מה יישאר אחרינו, איזה זיכרון אנחנו משאירים בעולם.
אלמנט ההיעדר והזיכרון ממשיך גם בווידיאו באורך של 12 שעות, שצולם ב”מצפה אפס” שבים המלח. המיצג מורכב, כמובן, מהנוף הייחודי, ומ- 800 גבעולי מתכת, שעליהם תלויים פעמונים ומהם משתלשלים “פתקים” שקופים, המסודרים לפי מערך הכוכבים ביום לידתו של בולטנסקי ב- 1944. הרוח הנושבת מרטיטה את הפעמונים ואת ה”פתקים,” המחוברים אליהם ויוצרת יצירה אודיו ויזואלית. היצירה מכונה “נשמות קטנות” ומזכירה את מקדשי הנשמות המקובלים במזרח. יצירה זו היא השלישית מסוגה. את הראשונה הקים בולטנסקי במדבר אטקמה שבצ’ילה, המשמש כמקום עליה לרגל למשפחות שיקיריהם, מתנגדי המשטר “הועלמו” על ידי פינושה. בתערוכה הרטרוספקטיבית שהוצגה במוזיאון לאמנויות יפות בסנטיגו, מצלמת רשת שדרה באופן ישיר את המתרחש במדבר. מודל של התערוכה הוצג גם בגני טיולרי שבפריז.
סייפא: “חלק מרכזי בעבודתי היא העובדה שכל אדם הוא מיוחד, אחד ויחיד וחשוב, שכל אחד סופו להיעלם. רובנו נשכח בחלוף שני דורות, עם לכתם של הקרובים לנו” (כריסטיאן בולטנסקי)
