“יש דברים שרואים רק בווייטנאם” אמר לי המדריך כשראה את עיני מתעגלות בתדהמה כשיצאתי ממאוזוליאום הו צ’י מין הענק ומעורר הכבוד, וראיתי את חנות המוזיאון שנראית כמו דוכן ארוך בשוק. המאוזוליאום, המתנשא לגובה של כעשרים ואחד מטרים, הוא דוגמה לייחוד הווייטנאמי. הו צ’י מין, דוד הו בפי המקומיים, נחשב לאבי האומה. חלומו הגדול היה להגיע לשלטון עצמאי. הוא הצליח לגרש את הצרפתים ולהקים את הרפובליקה הדמוקרטית בחלקה הצפוני של המדינה. הוא היה אדם צנוע וביקש שלאחר מותו ישרפו את גופתו ויחלקו את העפר בשלוש גבעות: בצפון, במרכז ובדרום. אך, במאוזוליאום חנוטה דמותו של הו צ’י מין ומוצגת לראווה. אין לדעת האם זו דמות שעווה, או האיש עצמו. ביציאה מהאתר ממוקמת חנות המוזיאון, חנות ווייטנאמית אופיינית!
נושא התחבורה בווייטנאם הוא אחד הנושאים המעוררים תדהמה. לנהג המונית יש טאבלט ענק שציפיתי שישמש להצגת מפות,גוגל מפס או ווייז, לעזרה בניווט בנהיגה. אך הנהג צפה באופרות סבון תוך כדי נהיגה. הצפייה לא הפריעה לו לדבר גם בטלפון, עם דיבורית ולעיתים קרובות בלעדיה. וכל זאת תוך שהוא מנווט בין אלפי האופנועים המקיפים את הרכבים מכל צד, נוסעים מכל הכיוונים ולכל הכיוונים ומצפצפים כל הזמן. בהאנוי וסביבותיה גרים כ- 10 מיליון תושבים ולהם 5 מיליון אופנועים, ואליהם מתווספים מידי יום 2.5 מיליון האופנועים שמגיעים מחוץ לעיר. אופנוע זול ב- 300% מרכב ולכן כל המשפחה נוסעת ביחד על האופנוע: אבא, אימא ושניים או שלושה ילדים על אופנוע אחד הוא מחזה שכיח ביותר. קיימים גם שימושים אחרים לאופנוע: אופנוע “מונית” או אופנוע “משא”, שעליו מטען החורג מכל צדדיו.
בדרך שבה יותר מנתיב אחד, כלי הרכב משתמשים בנתיב השמאלי ואילו האופנועים, נעים במסלול הימני. נהג שמנסה לעקוף נהג אחר עובר למסלול הימני לראות האם משם תבוא הישועה. מכיוון שההגה בצד השמאלי אין הוא רואה האם הוא יכול לעקוף במסלול הימני עד שהוא נכנס אליו ורואה את התנאים בו. לפעמים זה מצליח ולפעמים הוא מזדחל אחרי האופנועים עד שהוא מצליח לחזור למסלול השמאלי, ה”מהיר” יותר שם הוא מזדחל אחרי המשאיות, האוטובוסים ושאר כלי תחבורה. בווייטנאם כביש אחד מהיר, שאליו לא מורשים להיכנס האופנועים והוא חוצה את המדינה מדרום לצפון.
לתייר המגיע לווייטנאם נדמה שאין חוקי דרך או שווייטנאם היא עולם הפוך, למרות שיותר קל להולכי הרגל לחצות את הכביש מאשר בבנקוק. האופנועים חונים על המדרכות. הם מסודרים על ידי מנהל ה”חניון,” הנותן לבעל האופנוע מספר, שיקל עליו למצוא את כלי הרכב בחזרתו. הולכי הרגל, לעומתם, הולכים על הכביש ומסכנים את חייהם. ברור שיש בווייטנאם חוקים, וכיוון שזו מדינה קומוניסטית הם נאכפים בחומרה. אבל, בכל הנוגע לתחבורה, כל זמן שאין תאונה המצריכה את התערבות המשטרה, התנועה מתנהלת בזחילה אבל ללא כל מגבלה. כלי הרכב והאופנועים חותכים זה את זה באיטיות רבה, אך ללא כל התחשבות או איתות, שיודיע למשתמשי הדרך האחרים לאן מועדות פניהם – צילמתי בווידיאו כי לא ניתן להסביר במילים – ממרומי הקומה ה- 12.
בנסיעה לאורך הכבישים ניתן להבחין בחנויות חשוכות, שרק האור הטבעי שמסתנן מבחוץ מהווה מקור תאורה בשעות היום. גם בערים הגדולות ממעטים בתאורת החשמל בשעות היום, ורוב הנורות בחנויות הן נורות ניאון חסכוניות. פתחי החנויות נדמים כאילו הם פתחים שחורים, גם כשהן פתוחות למסחר. החנויות והרחוב הצמוד להן מהווים את מרכז החיים. לדוגמה, ארוחת הצהריים המוגשת ומבושלת על קצה המדרכה, לפני החנות. דוכני הרחוב בווייטנאם מוכרים הכול, ממזון ועד משקפיים. את האוכל ב”דוכני המזון” מכינים ברחוב, על שפת המדרכה, ליד הכביש המלא עשן ופיח, ובמקרה הטוב, בפתח החנות, המשמשת כמחסן. גם אם ה”סחורה” היא בשר חי, גלוי לכל עובר ושב ולכל פיח ועשן, כשליד, על המדרכה, חונים האופנועים (ראו תמונה בקישור).
בווייטנאם, וגם בהונג קונג, רוב בתי הקפה והמסעדות ממוקמים בקומות השנייה והשלישית של המבנים. יתכן שהסיבה היא מזג האוויר הרטוב שמקשה על ישיבה נעימה על המדרכה, ויתכן שהסיבה היא הזיהום מעשרות האופנועים ושאר כלי הרכב הנעים בכבישים. כך או כך ניתן לשבת בבית הקפה, לעיתים מאחורי זכוכית עבה, ולעיתים מול חלונות פתוחים, ולצפות על התנועה האינסופית ברחוב. אחד מבתי הקפה המפורסמים בהאנוי הוא בית הקפה נוט (Note). גם הוא ממוקם בקומות הגבוהות של המבנה, כשהמדרגות הספירליות צרות מאוד ומאפשרות מעבר רק לאדם אחד. ייחודו בכך שכולו מצופה בפתקי אהבה שכותבים היושבים האחד לשני.
סייפא: “הדברים הפשוטים ביותר בחיים הם המיוחדים ביותר.” פאולו קאולו
