זמן קריאה: 5 דק’
האינטרנט יצר תחרות מטורפת על הזמן שלנו. אני לא מספיקה לקרוא את כל מה שאני רוצה (אימייל, פייסבוק, אינסטגרם) וכבר נופלים דברים חדשים ומסקרנים. אבל, שוב, לא מספיקה וכבר. . . צריך לבדוק דואר – הרבה עיתונים אלקטרוניים, רובם בחינם וכולם לפי תחומי העניין שלך, מה לא תקחי? אז כל יום נופלים עלי שניים שלושה עיתונים כאלה ובהם המוני מאמרים מעניינים. קריאת מאמרים מעניינים לוקחת הרבה זמן וגם ריכוז.
חוסר הזמן הכרוני של כולנו מביא לזה שלעיתים קרובות מצויין כמה זמן קריאה דורש המאמר (תסתכל למעלה, ברוך.) כך אפשר לדעת אם אפשר להספיק לקרוא אותו במהירות או צריך לפנות לו זמן ובינתיים להכניס אותו לרשימת “צריך לקרוא”. בהיותי אדם מאוד סקרן, רשימת המאמרים הארוכים שלי ארוכה כל כך שלא אספיק לקרוא אותה עד יום מותי. אז צריך למיין ולמצוא סדרי עדיפויות, או כותרת שתופסת לך את העין וגורמת למוח שלך לטוס, ולפעמים להמשיך את הכתבה מבלי שאפילו קראת אותה (:
מונח הסלנג הדיגיטלי “אמ;לק” שפירושו – ארוך מדי לא קראתי, נולד בעקבות האורך של המאמרים. בפייסבוק קיימת קבוצה, בה 132,000 חברים, שמוקדשת לקיצור של מאמרים. לדוגמה, בעיתון “ישראל היום” באינטרנט מופיעה הכותרת “חובה להכיר: לאחת הבעיות שהכי מפחידות ישראלים בחו”ל יש כעת פתרון.” הכותרת יוצרת מתח להבין מה היא הבעיה ומה הוא הפתרון. אבל, ככול שהמאמר יהיה ארוך יותר, כך יהיה יותר מקום לפרסומות (ככה מרוויחים כסף באינטרנט, ברוך,) ולכן, מתחיל שטף של מילים, שאיננו עונה של שתי השאלות שמציבה הכותרת. בקבוצת האינטרנט נפתרו שתי התעלומות במספר שורות:
“הבעיה: אתם במדינה שלישראל אין יחסים דיפלומטיים איתה, ואתם צריכים עזרה.
הפתרון: קיים הסכם עם גרמניה, שבמקרי הצורך ובמצבים חריגים, השגרירות הגרמנית באותה מדינה תנסה לתת מענה.”
בוקר אחד, ראיתי פוסט בלינקדין ובו רשימה של מאמרים מומלצים על ידי חברי הרשת. “שטפתי” את העיניים על הרשימה תוך שאני מנסה להסתמך על חוכמת ההמונים, כלומר לראות למי יש הכי הרבה קוראים, ולהחליט לפי זה אם המאמר חשוב, או לפחות ראוי לקריאה. בשלב הבא אני בודקת את הכותרת של המאמר כדי להחליט אם הוא בכלל מעניין אותי. ברור שלכותרת יש חשיבות עצומה – היא אמורה לספק מידע לגבי הנושא שלו מחד, ומאידך היא אמורה לגרות לקריאה.
המאמר שצד את עיני נשא את הכותרת: “If you don’t like where you are, move. You are not a tree” ובתרגום: “אם אתה לא אוהב היכן שאתה נמצא, זוז. אתה לא עץ!” עד שצד את עיני היו למאמר 71,317 קוראים ועד לפרסום הפוסט כ- 380,000. כמות נכבדה! מקור המשפט לא ידוע אבל כוונתו היא שאם את רוצה לשנות משהו, עליך לנקוט בפעולה כלשהיא. הרעיון הזה מזכיר את היהודי שהיה מתפלל בכל בוקר בתפילת שחרית שאלוהים יעזור לו לזכות בלוטו. יום אחד כשהוא מתפלל ומבקש, כבכל בוקר, יוצאת בת קול מהשמים ואומרת לו: “אידיוט, לך תקנה כרטיס לוטו קודם!”
הכותרת גם העלתה בדמיוני את כל תמונות העצים המצויירים, המדברים, הצועדים בשדרה, או סתם נותנים לאדם ככל יכולתם. אין ילד בישראל שלא שמע, ראה, קרא את הספר על “העץ הנדיב” שכתב של סילברשטיין. העץ הוא חברו של הילד, ומעניק לו ככל יכולתו. הענקה זו הופכת את העץ למאושר. בילדות העץ מעניק: עלים למשחק, גזע לטיפוס, ענפים להתנדנד עליהם, צל למנוחה, ופירות לאכילה. כשהילד מתבגר העץ עוזר ל”ילד” להתפרנס: ממכירת פירות העץ, מבניית בית מענפיו, וסירה מגזעו, עד שלעץ לא נותר דבר להציע, הוא רק גזע כרות. כאשר חוזר ה”ילד” אל העץ בזקנתו, ומחפש מקום לנוח בו, מבין העץ שאפילו לגזע שלו יכול להיות שימוש לטובת ה”ילד”: “אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא ילד, שב לך ותנוח”.
כותרת המאמר בלינקין מתכתבת גם עם שירה של דתיה בן דור “איך זה להיות עץ?“. כותב המאמר חי בלונדון ואינני יודעת אם הוא מכיר את השיר, הכתוב עברית. בשיר מתנהלת שיחה בין הדובר לבין העץ:
“פעם שאלתי עץ
עץ, איך זה להיות עץ?
אתה בוודאי מתלוצץ – אמר העץ.”
העץ לא מבין מה השאלה בכלל, כיוון שהוא חושב על כל הדברים הטובים שיש לו: הציפורים מזמרות לו, הפרפרים, הרוח, הנוף הפתוח, נשימות האדמה בלילות, הפירות המבשילים, והגוזלים הישנים בין הענפים. אבל הדוברת שואלת דווקא על חוסר הניידות שלו: “ולא אכפת לך שאתה תקוע כל השבוע?” ועל זה עונה העץ: “אין לי צורך לנוד ולנוע”.
ואכן, המאמר בלינקדין מתייחס בדיוק לנקודה הזו – אם טוב לך, אתה לא תקוע גם אם אינך הולך לשום מקום. בעולם הגלובלי של היום רמת התנודתיות והתנועתיות עצומה. אם בנסיעה שעות לעבודה בפקקים אין קץ, אם זה המעבר מעבודה לעבודה על מנת להתקדם ולהרוויח יותר, ואם זה המעבר ממדינה למדינה כדי להתנסות ולהכיר מקומות חדשים ולהיטיב את רמת החיים. ב”תקופתי,” כשהתחלת לעבוד במקום שרצית, והיה לך טוב, ידעת שתסיימי את שנות עבודתך ותצאי לפנסיה מאותו מקום עבודה. רמת הניידות הייתה נמוכה מאוד. רוב האנשים ספרו כמה שנים נשארו להם עד לפנסיה (חוץ מאלה שפחדו מהפנסיה, ברוך, וניסו לטמון את הראש בחול.)
לאורך שנים רבות, הפנסיה היוותה את משאת הנפש של העובדים ולמענה היו מוכנים לסבול בשקט התנהגויות של מנהלים וקולגות, שהיום לא היו עוברות ללא תגובה. חלק מהפנסיות היו תלויות מקום עבודה כמו “פנסיה תקציבית” של עובדי המדינה. אבל היום השתנו גם כללי הפנסיה והם מאפשרים, ואולי אפילו מעודדים מעברים. כל עובד חוסך לעצמו, אין פנסיה ממשלתית או מאורגנת בדרך אחרת, וכך אין תלות בין מקום העבודה לפנסיה העתידית. כמה פנסיה יקבלו העובדים של היום? כל הנבואות שחורות משחור. השנה האחרונה והירידות בבורסות ממחישות את התרחישים השחורים שמתארים לנו כלכלנים רבים.
המאמר עצמו הוא אוסף של אמירות המתייחסות ליחסי עובד-מעביד, לצורך של העובד להיות מוערך על ידי הבכירים ממנו; על ההערכה, היוצרת נאמנות למקום; ועל יחסי העבודה בכלל. העצה היחידה במאמר לעובד שאין מעריכים אותו, או אפילו “מקטינים” ומסרסים את יכולותיו ורע לו, היא – לך! העולם גדול ופתוח . . .
סייפא: “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.” ד”ר סוס