האשה ששינתה את חיי הנשים – שרה שנירר

Shnirer_tombזמן קריאה: 5 דק’

שרה שנירר הקדימה את זמנה ושינתה את חיי הנשים היהודיות באירופה ובעולם. אף פעם לא חשבתי איך נראו החיים לפני שנולדתי. גם כך, גדלתי בשנות הצנע בישראל ונראה היה שקשה לחיות מתוך מחסור ובצניעות. רק כשפגשתי את הנשים המקראיות, יעל אשת חבר הקיני, ודבורה הנביאה (בספר שופטים, ברוך) הרגשתי בכלל שמקומן של הנשים בתנ”ך כמנהיגות נפקד. שרה היא רק אשת איש ואם, כך גם רבקה, גם אם היא תכמנית, ולאה. לפתע הרגשתי שיש בעולם הבדל בין מקומה של האישה לבין מקומו של הגבר. לרגע התחלתי לפקפק ברעיון השוויון, שלאורו גדלתי. בסוציאליזם של שנות החמישים והשישים הנשים סללו כבישים, בנו בתים, וכמובן שהתגייסו לצבא ונלחמו שכם אל שכם לצד הגברים.

שרה שנירר הבינה את עמדת הנחיתות החברתית שבה הושמו הנשים היהודיות עוד לפני שהמונח פמיניזם נטבע. למרות שהרמב”ם, הרב והרופא הנודע, עודד חינוך נשי, ואפילו התיר לבתו ללמוד רפואה, הגישה ביהדות לאישה הייתה “כל כבודה בת מלך פנימה.” ביטוי מפורסם זה שאוב מתוך ספר תהלים כתיאור של צניעות וענווה. כבודה של האישה, על פי פרשנות זו, מתבטא בהתנהגותה הצנועה ובשמירה על כבודה בתוך הבית, כאשר הדגש הוא בתוך הבית.

בשנת 1918 הקימה שנירר בקרקוב את רשת בתי הספר החרדית “בית יעקב.” המדריכה, שליוותה אותנו בביקורנו בקרקוב הייתה פולניה קתולית, שלומדת ומתמחה בלימודי יהדות, אך היא ספרה בגאווה רבה על בתי הספר של “בית יעקב“, רשת של בתי ספר יהודיים לבנות בלבד, שבזכותה נשמר הצביון היהודי של הקהילה כולה.

ציור ראש של אישההיום נראה לנו טבעי מאוד שבנות חרדיות ודתיות לומדות בבתי ספר, גם אם בבתי ספר ייחודיים לבנות, אך במאות הקודמות נהוג היה לשלוח ללימודים רק את הבנים. הם הלכו לתלמוד תורה, או לבתי המדרש ולישיבות, שבהם למדו בעיקר תורה ומצוות. הבנות נשארו בבית לעזור לאימהות. האימהות היו אחראיות על החינוך של בנותיהן. רובן למדו את בנותיהן קרוא וכתוב, בישול ותפירה ושאר מלאכות מועילות למשק הבית.

תנועת ההשכלה, שהתפשטה בעולם והגיעה לשיאה בעולם היהודי בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20, הביאה את הבנות, בעיקר את הדעתניות שבהן, לחפש לעצמן חינוך מחוץ לבית. כיוון שהיהדות לא הציגה אפשרות למידה לבנות הן החלו ללכת לבתי הספר הציבוריים, לפעמים אף בניגוד לרצון ההורים. המפגש בין הבנות היהודיות, בעלות השמלות הארוכות המכסות כל טפח, לבין הבנות והבנים הקתוליים, שלבושם חופשי ואופנתי הביאו לתופעה של חיקוי, לקשרים רומנטיים שהחרידו את הקהילה, ואף להתנצרותן של נערות רבות.

בקהילת קראקוב הייתה תופרת, שרה שנירר שמה, שראתה בעבודתה איך השמלות “מתקצרות,” איך הבנות מבקשות לחשוף את הידיים והמרפקים, ואף שמעה את רכילות הבנות על הרומנים עם הגויים והבינה שהתבוללות מסוכנת עומדת בפתח. היא הייתה בת למשפחה אדוקה של חסידי בעלז, אך בעצמה למדה בבית ספר פולני ואף בקרה באוניברסיטה כדי לשמוע הרצאות בנושאים שונים. כשהחלה בעיית ההתבוללות העלתה שנירר בפני הרבנים את הרעיון שיש לפתוח בתי ספר נפרדים לבנות היהודיות וכך ניתן יהיה לעצור את ההתבוללות.

בתחילה איש לא הקשיב לה, אך משהחריפה הבעיה זכתה בברכתם של חלק מהרבנים בקראקוב (הרי כשיש שני יהודים יש ארבע דעות, אז שכולם יסכימו, ברוך?) היא התחילה ללמד בביתה את הבנות ולאט לאט הקימה את רשת בתי הספר “בית יעקב” שקיימת עד היום בארץ ישראל וגם בקהילות יהודיות רבות בחו”ל. בשנת מותה 1935, פעלו 250 בתי ספר של רשת “בית יעקב” ברחבי פולין. חמותי, שבאה ממשפחה מאוד חרדית, ממש כמו במאה שערים. למדה ברשת “בית יעקב.” למרות החרדיות הרבה של המשפחה והיותה נצר לרמ”א (על כך בפעם אחרת) היא הייתה משפחה פרקטית, שהעריכה השכלה (שלא לדבר על חמותי שהייתה ידענית ועקשנית וחפשה מידע ואגרה ידע עד יומה האחרון.) על מנת לספק מורות לבתי הספר הללו פתחה שרה שנירר סמינר, שגם בו למדה חמותי והייתה למורה בחלק משנות מלחמת העולם השנייה.

Snirerבביקורנו בקראקוב הגענו לבית חמותי ומשם המשכנו אל בניין בית הספר. הבניין הגדול והמרשים דומה מאוד למבנה הסטנדרטי של בתי הספר בארץ. הוא עבר גלגולים רבים, היה בית ספר לילדים חרשים ועוד. היום הוא מוזנח למדי ויש בו בית תמחוי. לזכרה של שרה שנירר קבעו לוחית זיכרון בחזית הבניין. למעשה הייתה שנירר אישה דעתנית שחלמה (וגם הגשימה) לאפשר לנשים השכלה שתעזור להן לצאת לעבודה ותשפר את מעמדן. זוהי גם הסיבה שתמונתה מככבת בכרזה של קבוצת הנשים הדתיות “לא נבחרות, לא בוחרות”, המנסה לעשות את המהפכה הפרטית שלהן.

שרה שנירר אינה היחידה להבין את כוחו של החינוך למעמדה של האישה. דוגמה נוספת היא הנרייטה סאלד שייסדה את “ההסתדרות הציונית הדסה” שמהווה את תחילתה של מערכת הבריאות בישראל לפני קום המדינה. סאלד גם ניהלה את “עליית הנוער”, שנוסדה על ידי רֶחָה פְרַיֶאר. פריאר, שהייתה גרמניה יהודייה שפגשה מקרוב את האנטישמיות, הקימה בשנת 1932 את ארגון “עליית הנוער,” שהפך למפעל הצלה וחינוך עבור 180 אלף ילדים ובני נוער יהודים, בתקופת השלטון הנאצי ואחריו. בזכות פעילותה זו ניצלו אלפי ילדים יהודיים ממכונת המוות הנאצית.

גם היום ניתן למצוא נשים יזמיות שמעשיהן משנים סדרי עולם, לא פחות. לדוגמה, עדי אלטשולר, שכבר בהיותה בת שש עשרה השכילה לראות את בידודם החברתי של ילדים עם צרכים מיוחדים. היא הקימה את ארגון הנוער “כנפיים של קרמבו,” שמשלב היום ילדים רגילים עם ילדים עם צרכים מיוחדים. בגיל עשרים וארבע הקימה יחד עם בעלה את המיזם “זיכרון בסלון,” בו נפגשים אנשים מכל שכבות האוכלוסייה עם יוצאי שואה ושומעים בצורה בלתי אמצעית מפיהם את קורותיהם. היום היא מנכ”לית עמותת “אינקולו,” שגם אותה הקימה. עמותה זו שמה לה למטרה לקדם את שיטת החינוך המכיל בבתי הספר הציבוריים. בבתי ספר מכילים לומדים תלמידים עם ובלי צרכים מיוחדים יחד ללא הפרדה.

עם התפתחות הטכנולוגיה יורד ערכו של הכוח הפיסי, שבידל בין נשים לגברים, והיטה את הכף לטובת חשיבותם של הגברים. אך חשיבות זו הולכת ופוחתת וכך בשנות ה- 20 של המאה הקודמת קיבלו הנשים זכויות הצבעה, שהיו משוללות מהן. כך משרתות היום הנשים בכל חילות צה”ל. ועדיין יש לעמוד על המשמר ועל זכויותינו בכל הזדמנות.

סייפא: “נשים הן כמו שקיות תה – הן לא יודעות כמה חזקות הן עד שמכניסים אותן למים רותחים.” אלינור רוזוולט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *