המדריכה שליוותה אותנו היתה פולניה קתולית שלומדת ומתמחה בלימודי יהדות. היא ספרה לנו שחמותי באה ממשפחה מאוד חרדית, ממש כמו במאה שערים. היא למדה ברשת “בית יעקב“, רשת של בתי ספר יהודיים לבנות בלבד. למרות החרדיות הרבה של המשפחה והיותה נצר לרמ”א (על כך בפעם אחרת) היא היתה משפחה פרקטית, שהעריכה השכלה (שלא לדבר על חמותי שהיתה ידענית ועקשנית וחפשה מידע ואגרה ידע עד יומה האחרון).
היום נראה לנו טבעי מאוד שיש בתי ספר לבנות חרדיות, אך בתקופה ההיא נהוג היה לשלוח רק את הבנים לתלמוד תורה, לבתי המדרש ולישיבות, שבהם למדו תורה ומצוות. הבנות נשארו בבית לעזור לאמהות. רוב האמהות למדו את בנותיהן קרוא וכתוב, בישול ותפירה ושאר מלאכות מועילות למשק הבית. אך תנועת ההשכלה הביאה את הבנות, בעיקר את הדעתניות שבהן, לחפש לעצמן חינוך מחוץ לבית וכך הן החלו ללכת לבתי הספר הציבוריים, לפעמים אף בניגוד לרצון ההורים. המפגש בין הבנות היהודיות, בעלות השמלות הארוכות המכסות כל טפח, לבין הבנות והבנים הקתוליים, שלבושם חופשי ואופנתי הביאו לתופעה של חיקוי ולקשרים רומנטיים שהחרידו את הקהילה.
בקהילה היתה תופרת, שרה שנירר שמה, שראתה בעבודתה איך השמלות “מתקצרות”, איך הבנות מבקשות לחשוף את הידיים והמרפקים, ואף שמעה את רכילות הבנות על הרומנים עם הגויים והבינה שההתבוללות עומדת בפתח. היא היתה בת למשפחה אדוקה של חסידי בעלז, אך בעצמה למדה בבית ספר פולני ואף בקרה באוניברסיטה כדי לשמוע הרצאות בנושאים שונים. כשהחלה בעית ההתבוללות העלתה שנירר בפני הרבנים את הרעיון שיש לפתוח בתי ספר נפרדים לבנות היהודיות וכך ניתן יהיה לעצור את ההתבוללות.
בתחילה איש לא הקשיב לה, אך משהחריפה הבעיה זכתה בברכתם של חלק מהרבנים בקרקוב (הרי כשיש שני יהודים יש ארבע דעות, אז שכולם יסכימו?), היא התחילה ללמד בביתה את הבנות ולאט לאט הקימה את רשת בתי הספר “בית יעקב” שקיימת עד היום בארץ ישראל וגם בקהילות יהודיות רבות בחו”ל. בשנת מותה 1935, פעלו 250 בתי ספר של רשת “בית יעקב” ברחבי פולין. על מנת לספק מורות לבתי הספר הללו פתחה שרה שנירר סמינר, שבו למדה גם חמותי.
ולכן, לאחר הביקור בבית חמותי המשכנו אל בניין בית הספר. הבניין הגדול והמרשים דומה מאוד למבנה הסטנדרטי של בתי הספר בארץ. הוא עבר גלגולים רבים, היה בית ספר לילדים חרשים ועוד. היום הוא מוזנח למדי ויש בו בית תמחוי. לזכרה של שרה שנירר קבעו לוחית זכרון בחזית הבניין. למעשה היתה שנירר אשה דעתנית שחלמה (וגם הגשימה) לאפשר לנשים השכלה שתעזור להן לצאת לעבודה ותשפר את המעמדן. זוהי גם הסיבה שתמונתה מככבת בכרזה של קבוצת הנשים הדתיות “לא נבחרות, לא בוחרות”, המנסה לעשות את המהפכה הפרטית שלהן.
סייפא: אשה אחת נחושה יכולה לשנות את ההיסטוריה של חלק מהמין האנושי.
