שרה שנירר הקדימה את זמנה ושינתה את חיי הנשים היהודיות באירופה ובעולם. היא הבינה את עמדת הנחיתות החברתית שבה הושמה האישה היהודיה עוד לפני שהמונח פמיניזם נטבע. היא הקימה בקרקוב את רשת בתי הספר החרדית “בית יעקב” בשנת 1918. המדריכה שליוותה אותנו בביקורנו בקרקוב היתה פולניה קתולית שלומדת ומתמחה בלימודי יהדות, אך היא ספרה בגאווה רבה על בתי הספר של “בית יעקב“, רשת של בתי ספר יהודיים לבנות בלבד. בזכות רשת זו נשמר הציביון היהודי של הקהילה כולה.
היום נראה לנו טבעי מאוד שבנות חרדיות ודתיות לומדות בבתי ספר, גם אם בבתי ספר יחודיים לבנות, אך במאות הקודמות נהוג היה לשלוח ללימודים רק את הבנים. הם הלכו לתלמוד תורה, או לבתי המדרש ולישיבות, שבהם למדו בעיקר תורה ומצוות. הבנות נשארו בבית לעזור לאמהות. האמהות היו אחראיות על החינוך של בנותיהן. רובן למדו את בנותיהן קרוא וכתוב, בישול ותפירה ושאר מלאכות מועילות למשק הבית.
תנועת ההשכלה, שהתפשטה בעולם והגיעה לשיאה בעולם היהודי בסוף המאה ה- 19 ובתתחילת המאה ה- 20, הביאה את הבנות, בעיקר את הדעתניות שבהן, לחפש לעצמן חינוך מחוץ לבית. כיוון שהיהדות לא הציגה אפשרות למידה לבנות הן החלו ללכת לבתי הספר הציבוריים, לפעמים אף בניגוד לרצון ההורים. המפגש בין הבנות היהודיות, בעלות השמלות הארוכות המכסות כל טפח, לבין הבנות והבנים הקתוליים, שלבושם חופשי ואופנתי הביאו לתופעה של חיקוי, לקשרים רומנטיים שהחרידו את הקהילה, ואף להתנצרותן של נערות רבות.
בקהילת קרקוב היתה תופרת, שרה שנירר שמה, שראתה בעבודתה איך השמלות “מתקצרות,” איך הבנות מבקשות לחשוף את הידיים והמרפקים, ואף שמעה את רכילות הבנות על הרומנים עם הגויים והבינה שהתבוללות מסוכנת עומדת בפתח. היא היתה בת למשפחה אדוקה של חסידי בעלז, אך בעצמה למדה בבית ספר פולני ואף בקרה באוניברסיטה כדי לשמוע הרצאות בנושאים שונים. כשהחלה בעיית ההתבוללות העלתה שנירר בפני הרבנים את הרעיון שיש לפתוח בתי ספר נפרדים לבנות היהודיות וכך ניתן יהיה לעצור את ההתבוללות.
בתחילה איש לא הקשיב לה, אך משהחריפה הבעיה זכתה בברכתם של חלק מהרבנים בקרקוב (הרי כשיש שני יהודים יש ארבע דעות, אז שכולם יסכימו, ברוך?) היא התחילה ללמד בביתה את הבנות ולאט לאט הקימה את רשת בתי הספר “בית יעקב” שקיימת עד היום בארץ ישראל וגם בקהילות יהודיות רבות בחו”ל. בשנת מותה 1935, פעלו 250 בתי ספר של רשת “בית יעקב” ברחבי פולין. חמותי, שבאה ממשפחה מאוד חרדית, ממש כמו במאה שערים. למדה ברשת “בית יעקב.” למרות החרדיות הרבה של המשפחה והיותה נצר לרמ”א (על כך בפעם אחרת) היא היתה משפחה פרקטית, שהעריכה השכלה (שלא לדבר על חמותי שהיתה ידענית ועקשנית וחפשה מידע ואגרה ידע עד יומה האחרון.) על מנת לספק מורות לבתי הספר הללו פתחה שרה שנירר סמינר, שגם בו למדה חמותי והייתה למורה בחלק משנות מלחמת העולם השנייה.
בביקורנו בקרקוב הגענו לבית חמותי ומשם המשכנו אל בניין בית הספר. הבניין הגדול והמרשים דומה מאוד למבנה הסטנדרטי של בתי הספר בארץ. הוא עבר גלגולים רבים, היה בית ספר לילדים חרשים ועוד. היום הוא מוזנח למדי ויש בו בית תמחוי. לזכרה של שרה שנירר קבעו לוחית זכרון בחזית הבניין. למעשה היתה שנירר אשה דעתנית שחלמה (וגם הגשימה) לאפשר לנשים השכלה שתעזור להן לצאת לעבודה ותשפר את המעמדן. זוהי גם הסיבה שתמונתה מככבת בכרזה של קבוצת הנשים הדתיות “לא נבחרות, לא בוחרות”, המנסה לעשות את המהפכה הפרטית שלהן.
שרה שנירר אינה היחידה להבין את כוחו של החינוך. דוגמה נוספת היא הנרייטה סאלד שייסדה את “ההסתדרות הציונית הדסה” שמהווה את תחילתה של מערכת הבריאות בישראל לפני קום המדינה. סאלד גם ניהלה את “עליית הנוער”, שנוסדה על ידי רֶחָה פְרַיֶאר. פריאר, שהיתה גרמניה יהודיה שפגשה מקרוב את האנטישמיות הקימה בשנת 1932 את ארגון “עליית הנוער,” שהפך למפעל הצלה וחינוך עבור 180 אלף ילדים ובני נוער יהודים, בתקופת השלטון הנאצי ואחריו. בזכות פעילותה זו ניצלו אלפי ילדים יהודיים ממכונת המוות הנאצית.
גם היום ניתן למצוא נשים יזמיות שמעשיהן משנים סדרי עולם, לא פחות. לדוגמה, עדי אלטשולר, שכבר בהיותה בת שש עשרה השכילה לראות את בידודם החברתי של ילדים עם צרכים מיוחדים. היא הקימה את ארגון הנוער “כנפיים של קרמבו,” שמשלב היום ילדים רגילים עם ילדים עם צרכים מיוחדים. בגיל עשרים וארבע הקימה יחד עם בעלה את המיזם “זיכרון בסלון,” בו נפגשים אנשים מכל שכבות האוכלוסיה עם יוצאי שואה ושומעים בצורה בלתי אמצעית מפיהם את קורותיהם. היום היא מנכלית עמותת “אינקולו,” שגם אותה הקימה. עמותה זו שמה לה למטרה לקדם את שיטת החינוך המכיל בבתי הספר הציבוריים. בבתי ספר מכילים לומדים תלמידים עם ובלי צרכים מיוחדים יחד ללא הפרדה.
סייפא: “איזהו חכם? – הרואה את הנולד” פרקי אבות ב יב
