בריאות – ואף מילה על רפואה או תרופות

בריאותזמן קריאה: 6 דק’
הבריאות היא נתון שכולנו מקבלים כמובן מאליו. מתי אנחנו מתחילים להתייחס אל הבריאות? כשהיא איננה. כשאני נעשית חולה אני תמיד מחפשת מה עשיתי, מתוך ההנחה (ואולי היא לא נכונה, ברוך) שזה תלוי בי. אם הצטננתי, אני חושבת איפה הייתי והיה לי קר. אם כואבת לי הבטן, אני מנסה לשחזר מה אכלתי שיכול לגרום לכאב. האם אכלתי רק בבית, שאז זה יותר מרגיז, כי האוכל שאני הכנתי מקולקל? או שאולי יצאנו ואכלתי בחוץ. אז כדאי לזכור לא לאכול שם שוב.

החקירה האישית הזו הביאה אותי למציאת תבניות משותפות לאירועי מחלה. כך, לאחר מספר שנים, שמתי לב שיש קשר בין היותי חולה לבין קבלת זריקת חיסון נגד שפעת. לא, אני לא מתנגדת לחיסונים, אבל לא לכולם הם מתאימים. ארבעה חמישה ימים לאחר קבלת החיסון הייתי הופכת לחולה. לא רק שה”חיסון” לא היה מחסן אותי, הוא פשוט היה מדביק אותי. חיסון עשוי מחיידקים מוחלשים או מומתים. באורח פלא בגוף שלי הם היו קמים לתחייה בכל עוז. מרגע שהתחלתי את המחלה, היה השיעול מלווה אותי כמעט עד האביב, ולא עזרו כל הסירופים למיניהם, והשיקויים הטבעיים והמלאכותיים.

כיוון שיש הבדל בין גוף לגוף, יש לי גם תופעה משונה שמתרחשת כאשר אני במקום חם מדי, או כאשר הקיבה שלי מלאה מדי. אני חשה חולשה והגוף שלי מגן על עצמו בכך שהוא יוצר התקף של עילפון. כל מי שחווה התעלפות יודע, שקודם מתחילה הזעה, אחר כך מפסיקים לשמוע, כאילו האוזניים מתנתקות מהמציאות ויוצרות אי של שקט. ואז, הגוף קורס, לרצפה, אם אפשר, שאז זרימת הדם מתאזנת בגוף.

הגוף הבריא מתעלף כדי לשמור על עצמוהסברתי את התופעה לחברים, לאנשי מקצוע ולכל מי שרק היה מוכן להאזין. רציתי להבין למה זה קורה לי ולא רק מסקרנות גרידה. המקומות שבהן התופעה הזו קורית מגוונים, גם אם לרוב, מופיעים אחרי אכילה במסעדה, כשהעיניים היו אוכלות יותר ממה שהגוף צריך. אבל לא רק, וכאן כבר מתחילה בעיה. להתעלף כשיש לצידך מישהו שמכיר ויכול לעזור מצד אחד, ולהרגיע את הסביבה מצד שני, זה סיפור אחד. אבל להתעלף כשאני לבד הוא סיפור אחר לחלוטין. ראשית אני צריכה לשים לב שאני מתחילה להרגיש לא טוב, שאם לא, אני יכולה לפול ממצב של עמידה ולחטוף מכה הגונה בראש. שנית, הסביבה מגיבה בהיסטריה כשמישהו מתעלף.

כשלמדתי באוניברסיטה היו מאפרות על השולחנות, והיה מותר לעשן בשיעורים כי לא היו מודעים לנזק הבריאותי לסובבים. בשיעורים רבים ראיתי ושמעתי את הרצאות מבעד לענני העשן. גילוי נאות, גם אני הייתי חלק מענני העשן! יום אחד קריר לבשתי חולצה מבד סינטטי (סוג של פלסטיק, ברוך) כי היה קר. ישבתי בשיעור וכל החלונות היו סגורים, כי קר אמרנו. העשן, החום בחדר, והחום שהחולצה יצרה הביאו אותי לתחושת עילפון. יצאתי מהר מהשיעור ונשכבתי על הרצפה במסדרון, ליד דלת חדר הכתה.

עם ישראל ערבים זה לזה, ולכן מיד נוצרה התקהלות סביבי וכל אחד נתן עצה מה לעשות איתי, וכל אחד זרק שאלה מתוך כוונה לעזור: האם אני צריכה מים, להביא את האחות, להתקשר למישהו וכו’. הכוונות היו טובות באמת, ובמקום כלשהוא בנשמה הרגשתי תחושה טובה, שבישראל אדם לא נופל לבד, אלא הוא נחשב, ואנשים זרים יקפצו לעזרתו. הבעיה במצב הזה היא שאין מספיק כוח לענות על השאלות. צריך רגע של שקט, שהדם יזרום בכל הגוף, השטוח על הרצפה, ואז האדם יחזור לעצמו ואפשר יהיה לתקשר אתו. בסופו של סיפור קבל ה”ברוך” שלי טלפון, (אל תשאלו איפה מצאו טלפון, אין ניידים בתקופה ההיא) שאמר: אשתך שוכבת במסדרון באוניברסיטה, בבניין גילמן, ליד חדר 288.

לאורך הזמן הבנתי שאני חייבת ללבוש שכבות כדי שלא יהיה לי חם מדי, ושאני חייבת לחשוב טוב על הכמויות שאני אוכלת כדי לשמור על הבריאות כמובן. כשהבנתי שיש דפוס חוזר של קשר סיבתי בין אכילה מוגזמת או מקום חם לבין התקף ההתעלפות ניסיתי למצוא סיבה. סיפרתי לרופא שלי שהתעלפתי, הוא מדד לי לחץ דם, ואמר לי שיש לי לחץ דם נמוך ולכן חום עלול להוריד אותו עוד יותר ולגרום להתעלפות. אבל זה הרבה יותר בריא מלחץ דם גבוה, אמר. נכון, אבל באחת ההתעלפויות, כשנפלתי מעמידה לרצפה, החטאתי את האסלה במילימטרים ספורים. מעניין כמה בריאות הייתה לי אם הראש שלי היה פוגע באסלה.

מזל גדול הוא שה”ברוך” הפרטי שלי הוא רופא שעוסק יומם וליל בבריאות. הוא זיהה את ההתקפים האלה בשמם, (“סינקופה וואגאלית”) וגם אמר לי ש”אין מה לעשות.” מקורו של ההתקף בעצב הארוך ביותר בגופנו, הוואגוס, המכונה גם “העצב התועה,” העובר מבסיס המוח לכל האברים בגוף. תפקידו לווסת את מערכת העצבים הפארא-סימפטטית, שבעצמה אחראית על ויסות פעולות שאינן מכוונות באופן מודע כמו, פעימות סדירות של הלב, הנשימה, מעיין תגובת “מנוחה ועיכול.” מערכת זו פועלת באופן הפוך למערכת העצבים הסימפתטית, האחראית על תגובת “הילחם או ברח.” סליחה שאני משתמשת היום בכל כך הרבה מידע רפואי, בריאות אמרנו, לא?

לפי הספרות הרפואית התקפי העילפון נובעים בעיקר מארבע סיבות: ירידה פתאומית בלחץ הדם, הפרעות בקצב לב, תגובה רגשית חזקה שיכולה להפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית, ותרופות מסוימות להורדת לחץ הדם ולטיפול בדיכאון וחרדה. העילפון הוא מנגנון ההגנה של הגוף כאשר הוא מרגיש שהוא יוצא מאיזון, כמו מחסור בחמצן. כאשר אנחנו מתעלפים, הגוף מגן על המוח מנזק שעלול להיגרם מחוסר בחמצן, ובעצם מאפס את עצמו, restart כמו במחשב. על ידי איבוד הכרה ונפילה, קצב הלב שלנו מואט, כלי הדם מתרחבים, ומאפשרים ליותר דם לזרום למוח. זה עוזר להחזיר את אספקת החמצן ולהחזיר אותנו להכרה.

עצב הוואגוסלא, אל תבינו אותי לא נכון, אני לא ממליצה כאן על התעלפויות. זה לא דיאטת מים לאתחול (ריסט, ברוך) של הגוף. אני רק רוצה להסביר את התופעה, שהיא אגב, תופעה של אנשים בריאים. במצב של חולי נפגעת מערכת העצבים ותגובותיה, ולכן דווקא ההתעלפות, המגננה של הגוף, מעידה שמערכת העצבים פועלת נכון והיטב. מה שמעמיד את כל נושא הבריאות בסימן שאלה. אז מהי בריאות? האם רק כאשר אני לא חולה אני בריאה?

ארגון הבריאות העולמי (WHO) מגדיר “בריאות היא מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת ולא רק היעדר מחלה.” לפי ההגדרה הזו כולנו חולים כל הזמן. רווחה גופנית משמעה שלא כואב לנו שום דבר והגוף מתפקד. רווחה נפשית פרושה שאנחנו לא חיים במדינת ישראל. ורווחה חברתית פרושה שאנחנו חיים במדינת ישראל. ברור שההגדרה הזו משנת 1949 עברה שינויים רבים והיום ההתייחסות לבריאות היא לפי הדו”ח של שר הבריאות הקנדי, מרק להלונד משנת 1974 המתייחס לארבעה משתנים: “ביולוגיה אנושית”, “סביבה”, “סגנון חיים” ו”ארגון בריאות.” ובתרגום לעברית מקובלת, הגנטיקה האישית שלנו, התנאים החברתיים, הפיזיים והכלכליים שלנו, אורח החיים שלנו כגון תזונה ופעילות גופנית, והנגישות והיעילות של שירותי הרפואה. וכדי שכל ארבעת המשתנים יהיו בטוב צריך גם הרבה מזל!

סייפא: “בני אדם מאבדים את בריאותם כדי להשיג את כספם, ואז מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם,” קונפוציוס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *