בשנותיו האחרונות אמר אבי, שזכה לעבור את גיל 90, “לא זו הארץ שהתכוונו להקים לכם”. הורי לא ברחו מאירופה, הם הגיעו כחלוצים, “לבנות ולהיבנות בה”. אכזבתו מהמתרחש בארץ הייתה גדולה והוא לא חדל מלדבר על החלום ושברו. אני, שהייתי כל כך עסוקה בלהתמודד עם גידול הילדים, גידול ההורים, העבודה התובענית, ואפילו מעט ספורט שהצלחתי לדחוס ללו”ז העמוס (באולינג מישהו?), לא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון ולא היה לי זמן להשקיע מחשבה בדבריו.
החלום שלו לא היה לראות את היום שבו ראש ממשלה נכנס לכלא, נשיא מדינה כבר מחכה לו בפנים לקבל את פניו, עוד ראש ממשלה נאשם ומנסה להתחמק ממשט, שרי הממשלה בעלי חזונות משיחיים, הפקידות הבכירה מאוימת על מנת שלא תעמוד בדרכם של מינויים פוליטיים, ראש הממשלה מתנער מהתנהגותה של אשתו ואזרחי ישראל ישלמו במקומם, והממשלה מדברת על תכניות “סודיות” להגנה מפני מנהרות, אבל אני התעוררתי והתחלתי לשאול את עצמי – היכן החלום? מה קורה פה? האם בכל העולם ככה זה עובד?
ארה”ב לא מתערבת בחיי התושבים, הרגולציה מזערית (דמוקרטיה קפיטליסטית אמרנו?) והאזרחים משלמים בדמים את המחיר. כך פרץ בספטמבר 2008 משבר ה”סאב-פריים” שבו איבדו רבים את בתיהם ואחרים – את כל חסכונותיהם. הסרט “מכונת הכסף” (The Big Short) מציג לצופים בצורה ריאליסטית, ויחד עם זאת הומוריסטית, את התגלגלות המשבר, תוך הסטה של ההשפעה הנוראה על האזרחים לאפיק משני. יותר מכל מציג הסרט את אטימות הבנקים השונים ואת גבהות הרוח של העובדים הבכירים והמנכ”לים שמסרבים להקשיב ולבדוק ברצינות את דבריו של ד”ר ברי (מתמטיקאי תמהוני), שצועק וחוזר ואומר שיש משבר וצריך לנקוט בצעדים. הוא הימר על המשבר והרוויח סכום דמיוני של 1.3 ביליון דולר אך מאות אלפי אמריקאים איבדו את בתיהם ואת חסכונותיהם, כולל החסכונות לעת פרישה.
הממשלה הקולומביאנית לא עשתה דבר כאשר בספטמבר 1985 החל הר הגעש נבדו-דל-רואיז לגעוש וליצור רעידות קלות, שתועדו על ידי הארגונים שמנטרים את הרי הגעש, וגם כאן – האזרחים שלמו בדמם את המחיר. גם כשהארגונים המליצו לממשלה לפנות את התושבים באזור ובמיוחד את העיירה ארמרו, איש לא הקשיב. ב- 13 בנובמבר בשעה תשע בערב, כשרוב התושבים כבר היו במיטותיהם, התפרץ ההר ו- 22,000 מתושבי ארמרו והסביבה נהרגו ואף אחד לא נתן את הדין. אייבי נתן, הגיש לניצולים (7,000 איש) עזרה והקים באזור בית חרושת לייצור לבנים.
סמלו של אסון ארמרו הוא תמונתה של Omayra Sánchez, ילדה בת 13 שנלכדה בהריסות ביתה, כשחלק גופה התחתון מתחת למים וראשה וידיה אוחזות באחד מעמודי הבית מעל למים. 60 שעות ניסו כוחות ההצלה לשחרר את גופה הלכוד מתחת למים בהריסות, עד שנפטרה. תמונתו של Frank Fournier (בראש הכתבה), שצילם את הילדה בעודה משוחחת עם צוותי ההצלה זכתה בפרס “תמונת השנה בעיתונות”. ואכן, גם מדינות גדולות וטובות טועות, טעויות שעולות בחיי אדם, ברכוש ובנפש.
CC BY-SA 3.0
האם יתכן שבמדינה הדמוקרטית הזו, שאבי “הוריש” לי, מי שמקורב אל השלטון יקבל יותר (העברות כספים, שלא לדבר על מעטפות?) שרעיית ראש הממשלה תתעמר בעובדים והאזרחים ישלמו את המחיר תרתי משמע? שמשאבי המדינה יחולקו לפי קבוצות לחץ ומחץ? (חשמל? גז?) שנער ייהרג בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב פוגע ובמקום לבחון, לברר, לבדוק, לחקור ולתחקר, לרדת לעומקו של האירוע, ולעשות צדק, סוגרים את התיק? (ראו תחקירה של אילה חסון.) לאן נעלם החלום?
ואז באו שנות הבחירות הבלתי פוסקות, עד שלבסוף, קמה ממשלת הקיצוניים, שמצד אחד מקימים את בית המקדש ומצד שני, מבטלים את כל המערכות הדמוקרטיות המאזנות את השלטון. אבל, שלטונו של בנימין נתניהו הובטח לעוד כמה שנים. במדינה, שקמה תוך הקרבה עצמית בלתי פוסקת, קשה להבין עד כמה יכול אדם אחד, מרוכז בעצמו ובאשתו, להקריב את העם שלו. בינואר, 2023 החלו ההפגנות, עם פרסום הרפורמה המשפטית שתעניק כוח בלתי מוגבל לשלטון. הממשלה אטמה את אזניה והעם נקרא לשניים (לא בחלקים שווים, ברוך,) הרעיון הוא הנצחת שלטונו של בנימין נתניהו, שיממש את כל החזונות המשיחיים של אנשי ימין קיצוניים.
ואז באה השבת השחורה, ה- 7.10.2023, נקודת שבר של כל יהודי באשר הוא. אני לא מגדירה את עצמי כיהודייה, כיוון שאינני מאמינה בתנ”ך כספר קדוש ובכוחו של אלוהים “להציל את עמו.” הניסיון ההיסטורי מלמד ממש את ההיפך. רק בסיפורי התנ”ך, שדומים להפליא למוטיבים שונים בספרות העממית בעולם, מופיע האל ועוזר לעמו. לדוגמה, מוטיב המבול בספר בראשית מופיע בכל התרבויות הקדומות, ואם נבחן אותו לעומק, נראה שאת כל העבודה עשה נוח, האל רק הזהיר אותו מפני המבול המתקרב ונתן לו הוראות הפעלה (בראשית פרק ו’.) ההצלה הייתה טבעית לחלוטין, ההגעה אל ההר הגבוה: “וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט.”
אבל אני מגדירה את עצמי כישראלית. ההורים שלי הגיעו לארץ ממשפחות דתיות מאירופה. הם מאסו בשלטון הרבנים ובאמונה העיוורת. הם עלו לארץ מתוך חלום להקים לעם ישראל מדינה, וזו לא תהיה מדינת רבנים. זו תהיה מדינה של “כל ישראל חברים.” אנשים ישמרו האחד על השני, יעזרו ויתמכו. לכן, בתל אביב של שנות השלושים לא היה צורך במנעולים ואף אחד לא נעל את דלת הכניסה לביתו. החלוצים לא התנגדו לדת, בתי הכנסת שנבנו היו בבחינת המלצה. הם קיימו את המנהגים היהודיים: ברית מילה, בר מצווה, וחתונה כדת משה וישראל (ברור שלא חגגו לי בת מצווה, ברוך.) יום שישי בערב היה ערב לבילוי עם חברים, ובשבת נפגשו עם הקרובים שהיו בארץ. הם שרו שירים מבית אבא ביידיש, שתו, אכלו והעלו זיכרונות.
אני הייתי תוצר של הניסוי בישראליות. לא ראיתי מנהגי יהדות בבית וכמובן שאת התנ”ך פגשתי לראשונה בבית הספר. תמיד ידעתי ש”אין לי ארץ אחרת,” עד שהתחילו הבחירות החוזרות, הרפורמה המשפטית והמחאה. כל אלה העלו לתודעתי שלמרות החלום, אנחנו לא ארץ ככל הארצות כמו שחלמו הורי, אלא יש בארץ כפייה דתית ברמות שונות, וזו תלך ותתחזק ככל שהדמוגרפיה הדתית תשיג את זו החילונית. למעשה, כבר היום, החילוניים שומרים על הדתיים כדי שאלה יוכלו ללמוד תורה, ועובדים, על מנת לפרנס אותם.
השבת השחורה הסבירה לי שבאזור הזה לא היה שלום וגם לא יהיה, אף פעם. הסכמי שלום תלויי משטר, וכשזה יתהפך, גם הם יבוטלו. שאלתי את עצמי האם אני מוכנה שנכדי ונכדותי יגדלו במדינה כפי שהיא היום, יתגייסו לצבא ששומר על אנשים שלא תורמים לכלל? והגעתי למסקנה, שהניסוי שהורי השתתפו בו, החלום הישראלי, ממש לא הצליח. מה שטומן העתיד באזור הזה הוא התחרדות של האוכלוסייה ושינוי האופי הלאומי של המדינה מצד אחד, והמשך הקרבת הילדים שלנו מצד שני. אז אולי הגיע הזמן להכיר בעובדה שיהודים לא מסוגלים לחיות במדינה משלהם ולחזור לגולה. רק צריך לבחור את הגולה.
סייפא: “החלומות הגדולים יסוד העולם הם.” הרב קוק
חברתי היקרה, היה לי כל כך קשה הפעם לקרוא את שכתבת, לא דילגתי על אף מילה, למדתי אפילו קצת הסטוריה, הכי תפס אותי הפרק של “השבת השחורה” וכן אני יהודיה כי נולדתי כזו וכן אני יותר ישראלית בת לאבא שבנה לי את המדינה אבל מדינה אחרת, הוא ידע לקרוא לנכדים שלו כמה ימים לפני שנפרד מאיתנו ואמר לכולם “סעו לכם מכאן” – חוה כתבת נהדר. תודה.
כל הכבוד על הדיוק של העובדות…את כותבת מקסים
תודה סנדרה.