החלום ושברו

בשנותיו האחרונות אמר אבי, שזכה לעבור את גיל 90, “לא זו הארץ שהתכוונו להקים לכם”. הורי לא ברחו מאירופה, הם הגיעו כחלוצים, “לבנות ולהיבנות בה”. אכזבתו מהמתרחש בארץ היתה גדולה והוא לא חדל מלדבר על החלום ושברו. אני, שהייתי כל כך עסוקה בלהתמודד עם גידול הילדים, גידול ההורים, העבודה התובענית, ואפילו מעט ספורט שהצלחתי לדחוס ללו”ז העמוס (באולינג מישהו?), לא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון ולא היה לי זמן להשקיע מחשבה בדבריו. 

הוא לא “זכה” לראות את השבוע שבו ראש ממשלה נכנס לכלא, נשיא מדינה כבר מחכה לו בפנים לקבל את פניו, שרי הממשלה מחליפים מהלומות מילוליות האחד עם השני (מכות בפרלמנט האוקראיני?), הפקידות הבכירה מאויימת על מנת שלא תעמוד בדרכם של מינויים פוליטיים, ראש הממשלה מתנער מהתנהגותה של אשתו ואזרחי ישראל ישלמו במקומם, והממשלה מדברת על תוכניות “סודיות” להגנה מפני מנהרות, אבל אני התעוררתי והתחלתי לשאול את עצמי – מה קורה פה? האם בכל העולם ככה זה עובד?

ארה”ב לא מתערבת בחיי התושבים, הרגולציה מזערית (דמוקרטיה קפיטליסטית אמרנו?) והאזרחים משלמים בדמים את המחיר. כך פרץ בספטמבר 2008 משבר ה”סאב-פריים” שבו איבדו רבים את בתיהם ואחרים – את כל חסכונותיהם. הסרט “מכונת הכסף” (The Big Short) מציג לצופים בצורה ריאליסטית, ויחד עם זאת הומוריסטית, את התגלגלות המשבר, תוך הסטה של ההשפעה הנוראה על האזרחים לאפיק משני. יותר מכל מציג הסרט את אטימות הבנקים השונים ואת גבהות הרוח של העובדים הבכירים והמנכ”לים שמסרבים להקשיב ולבדוק ברצינות את דבריו של ד”ר ברי (מתמטיקאי תמהוני), שצועק וחוזר ואומר שיש משבר וצריך לנקוט בצעדים. הוא הימר על המשבר והרוויח סכום דמיוני של 1.3 ביליון דולר אך מאות אלפי אמריקאים איבדו את בתיהם ואת חסכונותיהם, כולל החסכונות לעת פרישה.

הממשלה הקולומביאנית לא עשתה דבר כאשר בספטמבר 1985 החל הר הגעש נבדו-דל-רואיז לגעוש וליצור רעידות קלות, שתועדו על ידי הארגונים שמנטרים את הרי הגעש, וגם כאן – האזרחים שלמו בדמם את המחיר. גם כשהארגונים המליצו לממשלה לפנות את התושבים באזור ובמיוחד את העיירה ארמרו, איש לא הקשיב. ב- 13 בנובמבר בשעה תשע בערב, כשרוב התושבים כבר היו במיטותיהם, התפרץ ההר ו- 22,000 מתושבי ארמרו והסביבה נהרגו ואף אחד לא נתן את הדין. אייבי נתן, הגיש לניצולים (7,000 איש) עזרה והקים באזור בית חרושת לייצור לבנים.

סמלו של אסון ארמרו הוא תמונתה של Omayra Sánchez, ילדה בת 13 שנלכדה בהריסות ביתה, כשחלק גופה התחתון מתחת למים וראשה וידיה אוחזות באחד מעמודי הבית מעל למים. 60 שעות ניסו כוחות ההצלה לשחרר את גופה הלכוד מתחת למים בהריסות, עד שנפטרה. תמונתו של Frank Fournier (בראש הכתבה), שצילם את הילדה בעודה משוחחת עם צוותי ההצלה זכתה בפרס “תמונת השנה בעיתונות”.

האם יתכן שבמדינה הדמוקרטית הזו, שאבי “הוריש” לי, מי שמקורב אל השלטון יקבל יותר (העברות כספים, שלא לדבר על מעטפות)? שרעיית ראש הממשלה תתעמר בעובדים והאזרחים ישלמו את המחיר תרתי משמע? שמשאבי המדינה יחולקו לפי קבוצות לחץ ומחץ? (חשמל? גז?) שמי שעשיר יותר יהיה בעל כוח והשפעה גדולים יותר עד לעיוות הצדק? שנער יהרג בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב פוגע ובמקום לבחון, לברר, לבדוק, לחקור ולתחקר, לרדת לעומקו של האירוע, ולעשות צדק, סוגרים את התיק? (ראו תחקירה של אילה חסון) ושנהג אוטובוס שהוא עבריין מועד יעלה שוב על הכביש? עד מתי ישלמוהאזרחים בישראל בחייהם ובחסכונותיהם את אזלת ידה של המדינה ומושחתות הפוליטיקאים?

סייפא: האם לא הגיע הזמן לשלטון של אחריות, ל”פוליטיקה של תקווה, של עתיד” כפי שסתיו שפיר מבקשת בשלוש הדקות שהוקצו לה (גם אם אינני שייכת למפלגתה)