רובנו מהמרים לעיתים רחוקות ומתוך שעשוע, למרות שיש הרואים כהימור גם רכישת כרטיס לוטו, טוטו או מנוי לפיס. ברוב הפעולות שאנו עושים אנו משקיעים מחשבה: שוקלים את כל האפשרויות, את היתרונות ואת החסרונות של כל אפשרות. לדוגמה, כשאנחנו חוצים את הכביש אנחנו בודקים שהמקום טוב לחציה, שהכביש פנוי או שנספיק לחצות אותו בבטחה. זירת ההימור היא סוג של משחק ואף אחד לא משחק בחיים של עצמו.
עולם התרבות מנוגד באופן מסורתי לעולם ההימורים. בעוד שההימור הקלאסי עוסק אך ורק בכסף, בהרבה כסף, בזכייה בו (מי אמר הפסד?), עולם התרבות עוסק ברוח, ברעיונות, בנפש, במה שיכול לקרות. עולם הרוח שרוי בתקופה של ניסויים שהתחילו עוד במאה הקודמת עם תנועות הסוריאליזם, הקוביזם וכד’ והוא עדיין מגשש אחר עתידו.
הניסוי המעניין מכולם הוא הניסוי לשבור את השליטה של היוצר שמוביל את הקהל בדרך אותה תכנן מראש. הצייר השתמש בחוקי הפרספקטיבה על מנת “להוליך” את עיניו של הצופה; הסופר השתמש בכיוון הקריאה: עמוד אחר עמוד ושורה אחר שורה, על מנת להשיג את האפקטים הרצויים (מתח, סקרנות); והמוסיקאי ניצל את החד-פעמיות של השמיעה כדי לרגש. “מותו של המחבר” מבטל את הפיכת הדפים האוטומטית, וגורם לקורא לבחור את העמוד הבא (האינטרנט כולו בנוי על הרעיון הזה). פעילות זו הופכת את הקורא/צופה/מאזין ליוצר או לפחות לשותף לו. לא עוד תמונות המשקפות את המציאות כמו ראי, אלא קולאז’ של איברים (פיקסו), הצופה (ולא הצייר) הוא ש”מוביל” את עיניו ומחבר את כל הצורות לכדי רעיון או אובייקט.
מרכז התרבות של בית אריאלה, שכשמו כן הוא, בית למגוון פעילויות בתחום התרבות, לקח את רעיון ההימור והפגיש אותו עם תרבות ויצר “הימור תרבותי”, שהפך את הקוראים/ צופים/ מאזינים לשותפים למעשה היצירה. בעצם הבחירה ללכת לאירוע “המהמר” היה משום הימור. בדרך כלל, כשאנשים מחליטים ללכת לאירוע תרבות (סרט, הצגה, קונצרט או מופע אחר) הם משקיעים זמן רב בבחירתו: בודקים את התוכן והנושא, קוראים ביקורות, ושואלים חברים. ואילו באירוע זה הם הצטרכו לוותר על הבחירה ולהגריל, על ידי זריקת קוביות (מי אמר להמר?), את המופע או האירוע שבו ישתתפו, מתוך מגוון של אירועים אפשריים, שהתרחשו בו-זמנית. בתוספת מחיר ניתן היה לזרוק את הקוביות שוב ולהחליף את האירוע.
באירועים עצמם עברה קופסה עם קוביות מזל וכל צופה גלגל את הקוביות ולפי התוצאה בחר לעצמו (ולשאר המשתתפים) את הסדר של השירים (בהופעה של איה כורם), את סדר הסצנות בקריאת המחזה “העלאה במשכורת” ועד לבחירת משפטי הפתיחה בסדנת הכתיבה של אלכס אפשטיין. כך בעצם הפך הקהל ליוצר הקובע את הרצף של היצירה. איה כורם, שאת המופע שלה הגרלתי, הודתה לקהל בשמחה על שהסיר את האחריות מכתפיה בעזרת הקוביות וקבע את סדר המופע. אתם, אמרה, היוצרים את הרצף ואני לא צריכה להשקיע את כל המחשבה והאנרגיה שמושקעת ב”ליין אפ”, וכך הפכנו שותפים פעילים למופע. ה”תפקיד” שלנו במופע גרם לקהל להיות עירני וקשוב. גלגול הקוביה לווה בהערות ו”צחוקים”, מה שהוסיף אינטימיות רבה למופע. בין אם זה סדר השירים, סדר הסצינות במחזה וכו’, הפיכת הקהל לשותף פעיל, הלוקח אחריות לחלק מתהליך היצירה החד פעמית שהתרחשה באולם, יצרה חווייה מהנה פי כמה מהישיבה הפסיבית של להיות רק צופה.
סייפא: גילוי נאות: היזם התרבותי, שהגה את החוויה החדשנית בעקבות ספרו של דוסטוייבסקי “המהמר” ש”חגג” השנה 150 שנה, הוא מנהל מרכז התרבות של בית אריאלה, תומר כהן, והוא בני.
