מרטין לותר קינג, הגיבור ההיסטורי ב”מוזיאון זכויות האדם” בממפיס

Martin Luther King in Washingtonכתלמידה, אף פעם לא אהבתי היסטוריה. יתכן והדבר נובע מהזיכרון הבעייתי שממנו אני סובלת, כדי לזכור אני צריכה להתאמץ. תמיד מצאתי לי צידוקים למה אני לא צריכה לזכור (כדי לא להתאמץ, ברוך). לדוגמה: מה אכפת לי מה קרה בעבר? בטח היו מלחמות ומלא אנשים מתו. אז למה אני צריכה לזכור את זה? לדעת שמות של מקומות של פעם? של תאריכים? אני בטוחה שגם היום תלמידים רבים שואלים את עצמם את השאלות הללו. והאמת היא שבלימודי ההיסטוריה לא הרבה השתנה, גם אם יש לנו תוכנות שעוזרות לחקור אישים ואירועים (בסיסי נתונים) וגם אם יש לנו אטלס היסטורי דיגיטלי שיכול לעזור בהבנת המרחב, עדיין צריך לזכור המון!.

אני מעדיפה ספרות על פני היסטוריה. יחד עם זאת, אני אוהבת לשמוע על העבר, רק בבקשה – בלי בחינות וגם אל תשאלו אותי מה שמו של הספר האחרון שקראתי (“חמדת” של טוני מוריסון). בעוד ההיסטוריה עוסקת בעבר – מה קרה, מתי למה ולמי, הספרות עוסקת באפשרי, במה יכול היה לקרות או אפשרי שיקרה בעתיד. האפשרי העתידי, הם ספריו של ז’ול ורן או ספרו של ג’ורג’ אורוול “1984”. ז’אנר שלם בספרות עוסק בעתיד ומכונה מדע בדיוני. הספרות מציגה אפילו עולם אלטרנטיבי לזה שלנו בז’אנר המכונה “פנטזיה”.

הספרות ה”יפה” עוסקת בגיבורים, שיכולים היו להיות ובאירועים שיכולים לקרות להם והיא בעצם נותנת לנו הצצה לחיים שלהם. מעבר לעניין המציצני בגיבורים ובחייהם אנחנו יכולים ללמוד מהם איך לנהל את חיינו, ואולי מה שיותר חשוב, איך לא לנהל אותם, מה עלול לקרות, ובשפתו של אריסטו – מה שאפשרי לו להיות. הגיבורים הספרותיים אינם “גיבורים” במובן הפשוט של המילה, אלא הם הדמות המרכזית בסיפור. הם יכולים להיות חולניים, בכייניים ומסכנים, הם יכולים אפילו להיות בעלי חיים (ממש לא מה שנקרא לו בחיים “גיבור”, ברוך).

המרפסת של המוטל שעליה נרצח מרטין לותר קונגבהיסטוריה, לעומת זאת, הגיבורים הם אנשים בשר ודם, גיבורים אמתיים. רבות דובר על הגבורה: האם היא מעשה מודע ומחושב בו אדם מסתכן על מנת להציל אחרים, או שהיא מעשה אינסטינקטיבי ומטופש של רגע חולף, שתוצאותיו חיוביות וכך הוא הופך לגבורה. גיבור מהזן המחושב, המודע ליכולותיו, למעמדו ולחשיבותו בחיי עמו הוא מרטין לותר קינג (הבן), לוחם זכויות האדם. סיפורו ידוע ומפורסם. אך בממפיס, ב”מוזיאון זכויות האדם”, שנמצא במוטל שעל מרפסתו נרצח מרטין לותר קינג, גיליתי גם אדם בשר ודם, בעל משפחה וארבעה ילדים.

אדם אינטליגנטי שהוקפץ בכיתות הלימוד בתיכון והתחיל את לימודיו הגבוהים בגיל 15. תחילה הוסמך לכהונה ועבד בצמוד לאביו בכנסייתו ומאוחר יותר למד באוניברסיטת והוסמך כדוקטור לתאולוגיה. במהלך לימודיו פגש את דמותו של מהטמה גנדי שהיוותה דמות מופת לגביו. ממנו למד את שיטת ה”התנגדות הלא-אלימה”, שפרושה – להתנגד, לנהל מאבק עממי, אך מבלי להשתמש באלימות. כשנקרא לעזרה במאבק לזכויות השחורים בארה”ב, עמד בראש החרם על חברת האוטובוסים במונטגומרי (שגרמה למאסרה של רוזה פארקס), שהיה במובהק מאבק לא אלים. מאוחר יותר הנהיג מצעדי מחאה שונים, ששיאם במצעד לוושינגטון, שהתקיים באוגוסט 1963 ובו נאם את נאומו המפורסם “יש לי חלום”.

נאומו היה כה מפורסם שגם בישראל הכירו אותו, וכאשר חגגנו את “יום זכויות האדם” השמעתי והראיתי לתלמידי את הוידאו של נאומו “יש לי חלום“, שנשא בוושינגטון בזמן “המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות“. קשה היום להבין את העבדות: כיצד אדם הופך להיות רכוש, כמו שולחן או רכב, שאפשר להתעלל בו ואפילו לסחור בו. אבל קשה עוד יותר להבין שהשחורים באמריקה לא היו שווי זכויות באמצע המאה ה- 20. ניסיתי להסביר לתלמידי שלא מדובר בארוע שקרה לפני המון שנים, אלא בחיי הוריהם וסביהם. צליל קולו הבוטח של מרטין לותר קינג והתמונות המלוות את המצעד מאוד הרשימו את התלמידים ואותי, ועל דעתי לא עלה לשאול את השאלה – מדוע לא היו זכויות לשחורים, הרי שחרור העבדים היה לפני מאות בשנים (דצמבר 1865).

טוני מוריסון, "חמדת"השאלה, וגם התשובות לה, עלו בדעתי לראשונה בביקורי במוזיאון המרשים לזכויות האדם בממפיס. שם הבנתי לראשונה איך התחכמה העילית הלבנה לחוקי שחרור העבדים שנכפו עליה על ידי השלטון המרכזי. במדינות הדרום התבטא שחרור העבדים בכך ששלמו להם מעט שכר על עבודתם. וזהו זה. ספרה של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1993, “חמדת” (Beloved), פורסם בשנת 1987 וזכה לאין ספור פרסים. הוא עוסק בשחרור העבדים תוך שהוא מתאר את חייהם בעבר, את ההתעללות הנוראה, ובהווה, את העוני, ההפרדה הגזעית וחוסר האונים, ומעלה את השאלה האם חייהם לאחר השחרור טובים יותר. מוזיאון “זכויות האדם” מציג את כל המאבק, החל מספינות העבדים ועד ימינו, אך ספרה של טוני מוריסון איננו נותן מנוחה, וכפי שאתם רואים, איננו ניתן לשכחה.

במקום העבדות הופעלו במדינות הדרום, חוקי הפרדה גזעית בכל המרחב הציבורי. כלומר, בתי ספר שונים לילדים שחורים ולחילדים לבנים, מרפאות נפרדות, מסעדות נפרדות ואפילו ברזיות נפרדות (כתוב למי מיועדת על הברזיה, ברוך). בכל מקום מפגש בין אדם לבן לבין אדם שחור על השחור לפנות לו מקום ולהיסוג לאחור. האירוע המפורסם ביותר הוא של רוזה פארקס, שסרבה לפנות את מקומה בקדמת האוטובוס לאדם לבן ונאסרה. ההפרדה אפשרה את המשך האפליה של השחורים וקבעה את מעמדם הנמוך בכלכלה ובפוליטיקה.

סייפא: “הפוליטיקה היא היכולת לחזות מה יקרה בעתיד, בתוספת היכולת להסביר לאחר מעשה למה זה לא קרה.” וינסטון צ’רצ’יל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *