המדינה משאירה אותי ללא מילים – מי דואג לי?

צפרדע חסרת מיליםנשארתי ללא מילים. פעם לא היו לי מילים כי היה לי מחסום כתיבה. לא מצאתי על מה לכתוב ואף פניתי לעזרתכם הקוראים. אבל עכשיו הפה שלי פעור בתדהמה וללא מילים ממה שקורה במדינה. ההרגשה שמשהו במדינה השתנה בצורה קיצונית ושלילית, מלווה אותי מזה זמן. אך בזמנו, פוליטיקאים, עיתונאים ופרשנים רבים אמרו, חשבו, וכתבו שמצבה של המדינה טוב כפי שמעולם לא היה. הכלכלה שגשגה, האבטלה יורדה, חיי התרבות היו בשיאם, התיירות פנימה והחוצה מעולם לא הייתה גדולה יותר. רק אני חשבתי על הפיות מפיקי המרגליות חסרי הבושה והגבולות, שבטוחים שהם, ורק הם, יודעים הכול, משתלחים בכל, ועל פיהם יישק דבר. תהיתי לגבי המעשים האסורים לפי כל דין וחוק, שעושים מנהיג המדינה והאנשים המקיפים אותו, אלה שאמורים להיות דוגמה ומופת לנו. אך היו שמצאו הסברים, צידוקים, ונימוקים מקלים.

היום המדינה כבר משאירה אותי ללא מילים, כיוון שאת הנעשה בעולם ואצלנו פשוט קשה לתאר במילים. איך ניתן להסביר את ההיסטריה שאחזה בכל מדינות העולם והן נסגרו בזו אחר זו? האם לא היה פשוט יותר להפעיל את נוהל המסכה והחיטוי, ולמנוע את השבתת הכלכלה העולמית? השכל לא תופס את תגובת השרשת הזו שהביאה לקריסתן של כל כלכלות העולם. אינני רופאה, אך אדם אינטליגנטי שרואה את המצב אליו הגענו היום לא יכול שלא לשאול את עצמו את השאלות הללו. בצעירותי, לפני שהומצא החיסון לשפעת, הייינו נשארים עם 6-7 תלמידים בכתה כל חורף. כולם חלו בשפעת. שנה אחת הסבירו לציבור שיש להשתמש באלכוג’ל לחיטוי הידיים כדי להוריד את שיעור הנדבקים. ראה זה פלא – הכיתות היו מלאות ומספר התלמידים החולים ירד פלאים. הסגר הוא בעצם דחיית הקץ, או יצירת אשליה של שליטה, או תרוץ למניעת דברים אחרים. ברגע שחוזרים לשגרה מספרי החולים יעלו ואין באמת מנוס מהמחלה, אלא אם יפנים הציבור את נושא ההיגיינה.

המזרח התיכון בלילהכשמביטים על המדינה הדברים הולכים ומסתבכים. המוח היהודי האגדי, זה שממציא לנו פטנטים, איפה הוא היה לפני ארבעה חודשים? איך במדינה דמוקרטית (עדיין, ברוך) מטילים סגר על כל האוכלוסייה ומרשים לצאת רק 100 מ’ מהבית? אני בוגרת מלחמת ששת הימים, שבה הוטל עוצר לילה על האוכלוסייה האזרחית. פיקוד העורף, או הג”א בשמו המקורי, שמרו על העוצר בלילות. העוצר היה האפלה מלאה של הבתים ושל פנסי המכוניות. למי שלא עבר את החוויה אסביר שבשנת 1967 לא היו לוויינים ומכשירי GPS וחלק מהניווט האווירי נעשה באמצעות מפות וראייה. כיבוי האורות בבניינים וברחובות נועד להסוות את העובדה שיש במקום עיר. כפי שניתן לראות מתמונת ישראל מהחלל, ניתן להבחין בערים לפי רמות האור שבהן. לא ישבנו בבתים בחושך אלא הדבקנו ניירות שחורים על החלונות וכך האפלנו אותם מבחוץ. פנסי הרחובות כובו, ופנסי המכוניות נצבעו בכחול כהה. הארץ הייתה חשוכה והאזרחים היטו שכם – מי במילואים ומי בטיפול בעורף ובנזקקים למיניהם. היה ברור שעל חיינו אנו נלחמים.

כשאני עוצרת לחשוב על גלגולי השם מ”הגנה אזרחית” ל- “פיקוד העורף,” אני מבינה שגלגולי השם בעלי משמעות עמוקה. המילה “הגנה,” היא משהו חם ואוהב, מחבק ומשרה בטחון, כמו אם המגינה על בניה, כמו מדינה הדואגת לאזרחיה. ואילו המילה “פיקוד” מביעה יחסי הירארכיה, שליטה בעזרת תקנות, צווים, והוראות. לא עוד חיבוק מכיל ודואג אלא פקודות. גם ההתייחסות אל העם, ה”מוגן” או ה”נשלט” השתנתה; בכינוי “אזרחים” ההתייחסות היא בראש ובראשונה לאנשים. המילה ה”עורף,” מתייחסת בהגדרה לחלק האחורי של הצוואר והשימוש הוא דימוי לעם. לאן נעלמו האנשים? אולי הם משעממים. בימיה הראשונים של המדינה היו המנהיגים עסוקים בהגנה על האזרחים, כיום המנהיגים מפקדים על ישות כללית, בלתי נראית (החלק האחורי,) ואלמונית, המוגדרת לפי מיקומה הגיאוגרפי – העורף.

בחלומות הזוועה הכי גדולים שלי לא יכולתי לדמיין את המצב בו אנחנו נמצאים היום. מי יכול היה לדמיין שהמגפות, שהדברנו בזכות הפניצילין, יכולות לחזור ובתי החולים והרפואה המודרנית יעמדו מולן חסרי אונים. אבל הדבר המדהים ביותר הוא השימוש הציני, הגובל בעבריינות ממש, שעושים הפוליטיקאים במגפה ובפחד של האנשים ממנה. יש אנשים מפחדים לצאת מהבית וסוגרים את עצמם בבידוד מבחירה אישית. אך את בתי המשפט יש לסגור כשראש הממשלה צריך להגיע לדיון; אולמות האירועים נפתחים לחתונות כששר צריך להשיא את בתו ונסגרים חזרה; שר הבריאות, שמטיל על האזרחים הגבלות שלכאורה ישמרו על “בריאות הציבור,” מפר אותם בעצמו. הרשימה ארוכה אבל העקרון ברור. מנהיגי העם מרגישים מורמים מעם, להם מותר הכול! הדמוקרטיה שקידשנו כל כך, המבטיחה שוויון בין האזרחים, הולכת ונשמטת לנו מתחת לידיים בעזרת אנשים החושבים שבעזרת ה”אליל” שלהם גם הם יוכלו להתקדם בחיים. וכך, השחיתות הופכת להיות הנורמה של השלטון. העם עומד ממול ללא מילים בפיו.

מילוי דלקהמגפה הנוכחית מציגה את אזלת ידו של שלטון ארוך ימים שדאג רק לעצמו ולמקורביו. השלטון חילק כספים לישיבות, להתנחלויות, לבתי כנסת ולעיסוקים סקטוריאליים שונים על מנת להבטיח את אריכות ימיו. את החשבונות שילמו האזרחים במיסים שונים ומשונים. לדוגמה, מחירי הדלק. בחודש אפריל זינק מחיר הדלק בישראל, למרות שבעולם הוא הוזל. 78% מתוך המחיר הם מיסי ה”בלו” וה”מע”מ וזאת, אחרי שהמחירים ירדו בתחילת אפריל בשיעור של כ-17.4%. אם מחירי הדלק הם פרה חולבת מניבה ברור מדוע אין לשלטון שום עניין ליצור תחבורה ציבורית מהירה ויעילה, או לעודד מעבר לרכב חשמלי. הוא מעדיף שנעמוד שעות בפקקים ונצרוך דלק, כלומר נעביר מיסים עקיפים.

גם לשירותים הבסיסיים ביותר לא דאג השלטון וזוהי הסיבה האמיתית להיסטריית הקורונה. ימים רבים מדברים על “לשטח את העקומה.” כלומר, לפרוס את מספר החולים על פני זמן רב יותר, כך שיהיו פחות חולים ליום. אם כולנו נחלה בסופו של דבר, כי אין חיסון והווירוס מדבק מאוד, למה למשוך זמן? למה להגיע למצב שמפילים את הכלכלה, משאירים מאות אלפי משפחות ללא הכנסה, זורקים לעברם נדבה, וסוגרים אלפי עסקים שפרחו קודם לכן? הדבר טמון במצבה של מערכת הבריאות. המערכת לא תעמוד בכמות גדולה של חולים כי לאורך השנים האחרונות “ייבשו” אותה. לא נתנו תקנים לכוח אדם, לא רכשו ציוד שגרתי וציוד חירום, לא הכשירו מחלקות ובתי חולים. עוד לפני פרוץ המגפה שכבה הזקנה במסדרון אז איפה ניתן יהיה לשכן את אלפי החולים הצפויים? שלא לדבר על כך, שדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מגלה שבישראל נמצאים 2,173 מכשירי הנשמה. מתוך כמות זו 708 בשימוש, 28 נוספים אינם תקינים (26 במרץ, ברוך, חודש לאחר גילוי הנדבקים הראשונים.) לא נשארו מספיק?

גם את מערכת החינוך “ייבשו,” וכל שר חינוך הפנה את שארית המשאבים שעוד היו במערכת למימוש ה”אני המאמין” הפרטי שלו. וכך גם בנושא הכבישים, תאונות הדרכים והתחבורה, הסעד והרווחה, בנושאי החקלאות והתעשיה, איכות הסביבה ואנרגיה, בנושאי תרבות וספורט, ובקיצור – הכול. ואני חשבתי שיש מי שדואג לי, לילדי, ולנכדי!

סייפא – הפוליטיקה היא היכולת לחזות מה יקרה בעתיד, בתוספת היכולת להסביר לאחר מעשה מדוע זה לא קרה.” וינסטון צ’רצ’יל

2 תגובות בנושא “המדינה משאירה אותי ללא מילים – מי דואג לי?”

  1. כמה מדויקת כתבת אמא יקרה.
    רק תיקון אחד, מעולם לא חינכת אותי לחכות למדינה שתדאג לי.
    חוץ מזה בשביל מה יש אמא?!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Are you human ? האם אתה בן אדם *