מזג האוויר בשבוע שעבר (שישי-שבת חמסין מטורף ויום ראשון – מיני הוריקן, או אולי צריך לקרוא לזה ציקלון? טייפון?) הזכיר לי את מזג האויר שקבל את פנינו בפולין. ביומיים הראשונים היה חמסין של 35 מעלות, שמאוד נדיר בפולין, ואחר כך ירד גשם. בפולין הקיץ היה מאוד חם (שינויים במזג האויר אמרנו?) כשהטמפרטורות הן כל כך גבוהות אני אישית מעדיפה להיות בישראל, מקסימום ארה”ב. באירופה לא חושבים שחודשיים של קיץ וחום מטורף מצדיקים מזגן. הכי הרבה ניתן לפגוש שם מאווררים משנות השישים שלנו. וכמובן שהמחשבה על פולין הזכירה לי שעדיין לא כתבתי על המסע שלנו בפולין.
למה מסע? כי הלכנו בעקבותיה של חמותי, שושנה (רייזה) כהן (קלינגברג), שהיתה ילידת קרקוב ואחת מגיבורות המחתרת היהודית שנקראה “הארגון היהודי הלוחם” בגטו. הליכה בעקבות הזכרון אינה יכולה להיחשב כטיול ולכן אני קוראת לטיול לקרקוב מסע, כמו מסעות תלמידי בתי הספר לפולין.
ביומיים הראשונים ליוותה אותנו מדריכה מקומית, שאיתה יצרתי קשר באימייל מראש וסכמתי איתה מתי וכמה וגם מה אנחנו רוצים לראות. הסברתי לה שאנו רוצים לבקר את בית ילדותה של חמותי ונתתי לה כתובת מדוייקת וגם שם משפחה. שאלתי אותה בעדינות האם היא יכולה לבדוק עם השכנים במקום אם ניתן יהיה להכנס לבית ולראות את הדירה. היא ענתה לי שזה לא מקובל בפולין. כשהתעקשתי אמרה לי שתנסה.
כשהגענו אל הבניין שאלתי אותה אם תוכל לצלצל באינטרקום של אחד השכנים כדי שנוכל לראות את הבניין מבפנים. היא הסבירה לי שבאיזור הזה גרים אנשים מרמה מאוד נמוכה ואי אפשר לדעת מי יפתח את הדלת וזה ממש מסוכן. הבניין שוכן באיזור שהיה בעבר שייך ברובו ליהודים. מעטים הם היהודים שחזרו מהמחנות ומעטים עוד יותר דרשו את הבתים שלהם, שנתפסו על ידי פולנים עניים שלא היה להם היכן לגור. כיוון שהעירייה מפחדת שיהודים יתעוררו ויבואו לדרוש את הרכוש שלהם היא מסרבת להשקיע את הדרוש כדי לשפץ את הבתים ולהקים את האזור לתחייה. כך נוצר מצב שהאזור מתדרדר ונחשב “מסוכן”.
היא צלצלה באינטרקום והסבירה למי שענה מה שהסבירה והדלת נפתחה בפנינו. הבטנו האחד בשניה – התרגשות עצומה – ונכנסנו אל חדר המדרגות שהוביל לדירת חמותי. בקצהו המרוחק ראינו דלת. נגשתי אל הדלת ופתחתי אותה ויצאנו אל החצר הפנימית, שאופיינית מאוד לבתים באירופה. המקום נראה כאילו הזמן עמד מלכת. אפור, ערום ומיושן. אבל אנחנו הסתכלנו לחלונות השכנים ואל הרחבה הקטנטנה וחשבנו שפה, מין הסתם היא היתה משחקת עם חברות, היו קופצות בחבל או סתם משתפות סודות. ההתרגשות היתה עצומה.
נכנסנו חזרה אל חדר המדרגות וכדי לראות את דלת הדירה שבה התגוררה עלינו קצת במדרגות העץ, עד לקומה השניה. לפתע נפתחה הדלת ובפתח הופיעה אישה נושאת שקית זבל, שנעלה את הדלת והתכוונה לרדת במדרגות. כשראתה אותנו נעצרה. נשימתנו נעתקה. המדריכה שלנו ברכה אותה לשלום והסבירה לה את מעשינו. כנראה שבקשה רשות להכנס. האשה נדה בראשה לשלילה. המדריכה המשיכה להפציר בה (פולנית שפה מעניינת) ולפתע היא הסכימה. פתחה בחזרה את הדלת והכניסה אותנו אל הדירה.
ראינו לפנינו דירה של הומלסים – בגדים זרוקים בכל פינה, אין מקום לשבת, אין מקום לעמוד. אבל לא קשה היה לדמיין את ההוד וההדר היהודי-פולני ששלט במקום שבעים-שמונים שנה קודם לכן. האשה הסכימה אפילו שנצלם והראתה לנו גם את המטבח, שנראה כפי שנראו מטבחים לפני 60 שנה בישראל. הודנו לאשה, שניסתה לתקשר איתנו בעזרת שלוש המילים האנגליות שידעה, ויצאנו החוצה מבלי להוציא הגה מפינו. כל אחד שקוע במחשבותיו.
סייפא: לעולם אל תאבד את התקווה להשיג משהו שאתה רוצה.
