הייתי ילדה קטנה כשהחלו להגיע האנשים המוזרים עם המספרים הכחולים על היד. אנשים התלחשו, הצביעו עליהם עם האצבע וניהלו ויכוחים, שלא ממש הבנתי. הרחובות התמלאו אנשים שהיו ממלמלים לעצמם במקרה הטוב, או צועקים בכל מני שפות ומבהילים אותנו, הילדים. ההורים אמרו שהם לא מסוכנים אלא מסכנים, שברו אותם במחנות. בבית הספר למדו אותנו על השואה, על הגזרות דברו מעט. אמרו “שלא הלכו כצאן לטבח“. לא ממש הבנו. משבגרתי, והדיון על השואה הפך להיות פומבי ולפעמים אפילו קולני, הבנתי למה בדיוק התכוונו ועל מה התווכחו המבוגרים. המפגש עם ברלין הציג לנו את התחכום הרב שבו התנהלו הנאצים בשנים שבהם היו בשלטון, עוד לפני המלחמה ובזמן כיבושן של מדינות שלמות. הבנתי פתאום איך יכול ארגון קיצוני לעלות לשלטון בצורה דמוקרטית ולאט-לאט להפוך את הדמוקרטיה לדיקטטורה.
כשאנחנו מסתכלים היום לאחור ורואים את עומק הרדיפה של היהודים, את ההדרה, את הגזרות, את המעשים שנעשו בפומבי, אנחנו לא מבינים איך הגרמנים והיהודים לא התמרדו, איך הסכימו להתנהלות הזו. הנאצים גייסו לעזרתם את חוקי הפסיכולוגיה. ולכן, לא ביום אחד הוטלו החוקים המגבילים את היהודים, אלא טיפין טיפין, בצורה כזו שכמעט לא הורגשה על ידי התושבים הגרמנים שלא היו מעורבים, והיהודים, למודי אנטישמיות, חשבו בכל פעם שאם זה הכל – לא נורא, אפשר לחיות. עד שאי אפשר היה לחיות.
ההתנהלות הזו של “טיפין, טיפין” מונצחת בפרוייקט מדהים ברובע הבאווארי בברלין, בשכונת שנברג, שכונתה “שוויץ היהודית”, כי בה התגוררו 16,000 יהודים (10% מיהודי ברלין באותה העת) וביניהם אלברט איינשטיין וחנה ארנדט. האנדרטה בעלת השם הקצר “מקומות של זיכרון ברובע הבווארי: הדרה ונישול, גירוש ורצח של יהודי ברלין בין השנים 1933-1945″ נבחרה מתוך 96 הצעות שהועלו לתחרות ההנצחה. את האנדרטה המיוחדת הזו יצרו האמנים: פרידר שנוק ורנאטה שטיך. האנדרטה היא בעצם 80 שלטים מוגבהים (בגובה 3 מ’, כדי שלא ניתן יהיה להשחית אותם בקלות) ברחבי הרובע. לכל שלט יש שני צדדים: הצד האחד מראה תמונה, המציינת את הגזרה ואילו הצד השני נושא כיתוב המסביר את הגזרה ואת התאריך שבו פורסמה.
השלט המוצג בתמונה למעלה מראה כיכר לחם מצד התמונה. בצידו השני של השלט נמצאת הגזרה (בתמונה בצד ימין): “יהודים בברלין יכולים לקנות מזון רק בין השעות ארבע לחמש אחר הצהריים.” כמובן שעד השעות הללו כבר לא היה מה לקנות בחנויות.
על השיטה הפסיכולוגית של הטיפין-טיפין כתב מרטין נִימֵלֵר, שהיה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם ובשנת 1945 השתתף בפרסום “הצהרת ההכאה על חטא של שטוטגרט”:
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי,
כי לא הייתי קומוניסט.
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי,
כי לא הייתי יהודי.
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי,
כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי.
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי,
כי הייתי פרוטסטנטי.
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.
סייפא: הסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא לקחת סיכון!
מעניין היה לקרוא ומקומם- גם אני ביקרתי בברלין וראיתי את השלטים האלה- בלתי נתפס
נזכור לעד ולא נשכח
זה מהדברים שלא כל כך מספרים לעולם, ולדעתי זה מאוד חשוב. אנשים צריכים לעמוד על המשמר כי קשה להרגיש את הטפטוף הרעיל הזה.