לפעמים נגמרים לי הסיפורים ואז אני עוברת לקריאה, שהיא חומר הגלם לכתיבה. בדואר מצאתי קישור למאמר, מתוך מוסף עיתון “כלכליסט,” שכותרתו: “פסטיבל מספרי סיפורים: פרופ’ רון שחר מציג את הכלי הניהולי המפתיע של העידן הנוכחי.“ אינני מכירה את פרופ’ שחר אך נראה לי שהוא לא מתחום הספרות ולכן התעוררה סקרנותי. הסיפורים הם חומר הגלם של תורת הספרות לדורותיה, אך מזה זמן שאני רואה שבתחומים רבים מאמצים את מונח ה”נרטיב” עד שזלג גם לשימוש היום-יומי והפוליטי. לדוגמה, טענותיו של התובע בבית המשפט הן נרטיב, סוג של סיפור.
הנרטיב הוא מונח, שראשיתו בתחום מדע הספרות (הפואטיקה), ובמשמעותו הרחבה הוא ארגון של העולם בעזרת מילים. יחודו הוא הרצף, כך שהוא בעל התחלה אמצע וסוף. בכל בתי הספר מזכירים בשיעורי הספרות את אריסטו ותרומתו לתורת האמנות בכלל ולתורת הספרות בפרט. הוא היה הראשון שקבע בספרו הידוע “הפואטיקה“, שלכל סיפור צריך שתהיה התחלה, אמצע וסוף.
אריסטו לא התכוון לאמנות הכתובה – לספרות, אלא להפך לאמנות הבמה – התאטרון. אבל בבסיס התאטרון עומד הטקסט, הסיפור, בין אם הוא כתוב או מדובר. אריסטו לא הבחין בין נרטיב לבין סיפור ורק מאוחר יותר נעשתה ההבחנה, שמהווה גם היום כר נרחב לדיונים ולתיאוריות. בעוד שהנרטיב עוקב אחרי הסדר: התחלה, אמצע וסוף, הסיפור המוגמר יכול לעוות את הסדר, לפתוח במותו של הגיבור ורק אחר כך להתחקות על תולדות חייו תוך דילוג וחזרה לאירועים שונים. בעולם הספרות ההבדל בין שני המונחים הוא נושא נרחב ומרתק.
לכן, היה מעניין לפגוש את המונח בשימוש במקומות שונים, למשל בתחום הרפואה. פרחי הרפואה מקבלים הרצאות על הנרטיב, הסיפור שמספר החולה. בעוד שבעבר התייחסו אל הסיפור שמספר החולה (האנמנזה) רק כמקור לנתונים – איפה כואב, כמה זמן כואב וכו’ – היום הנרטיב הרפואי של החולה הפך להיות מקור בלתי אמצעי להבנת החולה והתאמת הטיפול אליו. הרופא צריך להקשיב היטב ולנתח לעצמו את הסיפור כאילו היה ספרות – באיזו נקודה מתחיל החולה את הסיפור – מדוע דווקא שם? מה הוא מוסיף על העובדות היבשות? באיזו לשון הוא מתנסח? התשובות שיספק הרופא לשאלות אלה יספקו מידע למצבו הכללי של החולה. הנושא הפך לכל כך חשוב, עד שניתן למצוא קורסים בבית הספר לרפואה העוסקים ב”רפואה נרטיבית”, הן ככלי אבחוני והן ככלי טיפולי.
פרופ’ רון שחר הוא מומחה לשיווק. לא הופתעתי מהשימוש שעושה פרופ’ לכלכלה ושיווק בסיפור, לאור ההכרה ההולכת וגוברת בחשיבותו של הנרטיב. פרופ’ שחר מביא במאמר כדוגמה לנרטיב על אכפתיות כלפי העובדים שלך ואכפתיות כלפי הלקוחות שלך את סיפורו של הווארד שולץ (בתמונה מימין). שולץ היה ילד יהודי עני מברוקלין, שהפך לעני עוד יותר לאחר פציעת אביו, שהיה חסר ביטוח בריאות. הוא עבד במקומות שונים כדי לעזור לכלכלת המשפחה והחליט, במצוקתו, שאם אי פעם ינהל עסק, לכל עובדיו יהיה ביטוח בריאות. במסגרת עבודתו ברשת סטארבקס, נשלח לאיטליה ללמוד את אמנות הקפה. הוא חזר לרשת, שעסקה אז בייבוא ומכירה של פולי קפה ומכונות קפה, כדי לספר שהעניין איננו בהכנת קפה אלא בקהילה ובאווירה של בית שני שמייצר בית הקפה. אנשי הרשת לא הסכימו לשמוע. הוא עזב אותם ופתח בית קפה בשם Il Giornale, ובו יישם את רעיונותיו. שנתיים מאוחר יותר רכש שולץ את רשת סטארבקס והפך אותה לרשת שהיא היום, בית שני לאוהבי הקפה.
נהניתי מאוד מהכתבה ומהדוגמאות המרתקות, ורק לקראת סופה הבנתי שמטרתה העיקרית הייתה לפרסם את הספר החדש של פרופ’ שחר. אך יותר נהניתי, בבחינת עיקר שכחתי, לראות שהכתבה מונגשת לבעלי מוגבלויות בשתי דרכים. האחת – בפינה מציץ תפריט המאפשר התאמות השונות, והשנייה – לכתבה מצורפת הקלטה, דיבוב, של הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראיה כך שניתן לשמוע את הכתבה. כל הכבוד!
סייפא: “בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר.” סיפור פשוט, ש”י עגנון
