מזה שנים מאיימים עלינו שגורלו של הספר נחרץ והוא עתיד להיעלם מהעולם. בעידן הדיגטלי של היום האנשים קוראים בעזרת כלים אלקטרוניים: הכלים הכלליים שנמצאים אתנו כל היום, כמו הטלפון, שאצל רבים משמש גם לקריאת חדשות ומאמרים; המהדרין קוראים בעזרת הכלים הייעודיים, שמטרתם הראשונית הוא לשמש כ”ספר אלקטרוני,” לדוגמה ה”קינדל” של חברת אמזון, או ה”נוק” של חברת ברנס ונובל. תלמידים קוראים היום את ספרי הלימוד ממסך המחשב והטלפון, ואפילו ספרי האקדמיה נקראים מהמסך. לאחרונה הופיעו ספרים שאינם מצריכים קריאה כלל, הספרים הקוליים, לדוגמה, מספרי האוניברסיטה הפתוחה. אז הספר לא מת, רק אמצעי הקריאה השתנו. במקום מהדף, מהנייר, אנחנו קוראים מהמסך.
בכל פעם שממוצאת טכנולוגיית תקשורת חדשה יש המכריזים על מותן של כל הטכנולוגיות הקודמות ועל הצורך בכישורים חדשים. כאשר הגיע הרדיו לכל בית, הכריזו על מותם של עיתוני החדשות. היו עיתוני חדשות בוקר והיו כאלה שהיו מתפרסמים בצהריים ובערב. אלה האחרונים אבדו את האקטואליות שלהם, והפכו להיות עיתוני בוקר. היום, בעידן הדיגיטלי, אנו מקבלים את עיתון הבוקר, כאשר החדשות המודפסות בו הן החדשות של אתמול. אבל, העיתונים לא מתו, גם אם מעמדם רעוע בגלל סיבות אחרות. כשהומצא הקולנוע נוספו להספד גם הקריאה והספרים, שהיו אמצעי לסיפור סיפורים, מעבר לעיתונים, לשבועונים ולירחונים. הקריאה והספרים לא מתו, למרות שהקולנוע שגשג. היום, לאחר המגפה הגדולה וההפנמה של נושא ההדבקה ההמונית, גם מעמדו של הקולנוע הולך ומתערער.
כשהגיעה הטלוויזיה לכל בית נבאו את מותו של הקולנוע. מי צריך לקום מהכורסה הנוחה בביתו וללכת לקולנוע כשהוא יכול לראות סרטים וסדרות בטלוויזיה. אבל, הקולנוע לא מת, למרות כל חברות הכבלים ושפע הערוצים. ואז הפציעה האינטרנט. הרשת אמורה הייתה להעביר מהעולם את כל כלי התקשורת האחרים כיוון שהיא מכילה את הכול. יש בה קול, תמונות, אנימציה ווידאו, ואפילו טקסט. אמנם הרשת מממשת את כל הפורמטים של התקשורת ולמרות זאת, העיתונים, הרדיו, הקולנוע והטלוויזיה מלבלבים יחדיו בעולם של הדיגיטלי.
גם הטענה שאנשים הפסיקו לקרוא נשמעת כבר שנים רבות. תחילה היו אלה הילדים שלא אהבו את הקריאה והיה צריך לגרום להם לקרוא בכל דרך אפשרית. מספר ה”שיטות” שהומצאו על מנת לגרום לילדים לחבב את הקריאה היה כמספר המורים וההורים, לדוגמה, כל ילדה וילד ספר לבית ספר, ובתחילת כל שיעור, עם הכניסה לכתה, עוד לפני שהמורה נכנס לכתה, התלמידים יושבים במקומם וקוראים. כך, כשהמורה נכנס מקבל את פניו שקט מוחלט של ילדים שקוראים. מיותר לציין שהתלמידים העמידו “צופה” על מנת להתריע על בואו של המורה. הרגלי קריאה לא יצרה השיטה.
משהועברה האחריות ל”חיבוב” הקריאה על הילדים (במקום ההורים, ברוך) למורים, החל עיסוק אין-סופי בנושא. לדוגמה, “שעת סיפור;” לשיטה זו היו אין ספור גיוונים, החל מקריאה של המורה בפני התלמידים מספר דקות ועד לקריאה עצמית של התלמידים במשך שעה שלמה, בפיקוח המורה. המפורסמת מכל השיטות היא הכנת “יומן קריאה.” שיטה שאמורה הייתה לגרום לתלמיד גם לקרוא וגם להגיב, בין אם זה לענות על שאלות שונות, ובין אם לכתוב סיכום או תיאור דמות. כך גם יכול היה המורה לוודא שהתלמיד קרא 🙂 הניסיון שלי כמורה לימד אותי שהשיטה היחידה שעובדת היא המורה המקריאה. בהפסקות האוכל של התלמידים הייתי מקריאה סיפור בהמשכים. כך התלמידים, שהסיפור לא היה בידיהם, למדו להקשיב, לאכול בישיבה, וגם קיבלו טעימה מספרות הילדים לדורותיה.
הקריאה לא מתה, נהפוך הוא, היום אנשים קוראים באינטרנט הרבה יותר ממה שקראו אי פעם. גם הספר לא מת, הוא שינה את צורתו החיצונית, את כוחו ומעמדו, ואת סוגותיו (ז’אנרים). הספר, כעמודים מודפסים, נולד באמצע המאה ה- 14, עם המצאת מכבש הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג. יש המשתמשים בתאריך הדפסתו של “תנ”ך גוטנברג” כתאריך תחילתה של מהפכת הדפוס, שנת 1455. המצאתו של גוטנברג הייתה אותיות מרובעות ומגולפות שעל ידי סידורן זו ליד זו ניתן ליצור שורות ישרות. כך נוצרו עמודים. על האותיות מרחו דיו, הניחו דף נייר והדקו במכבש. ניתן היה לפרק את האותיות ולבנות במהירות דף חדש. התהליך היה מהיר יותר ולכן גם זול יותר. הדפים נמסרו למזמין ועליו היה לכרוך אותם. היום, אין דפים ואין כריכה, הכול הופך לאותות חשמליים שמפוענחים על ידי מעבדים דיגיטליים היוצרים את צורת האותיות, וניתן לצפות בהם בכל מסך.
ה”ספרים העתיקים” ביותר הידועים הם “לוחות החרס של אורוק,” שהיו כתובים בכתב יתדות ותעדו את עושרו של המלך וחוקיו. רוב הטקסטים העתיקים השתמרו בצורת מגילות. הן היו כבדות מאוד ועסקו בעיקר בכתבי הקודש. הן נשמרו במנזרים, בכנסיות, ומאוחר יותר גם באוניברסיטאות. ה”ספרים” היו אוסף של דפים, שנכתבו בכתב יד על ידי סופרים מומחים, שזה היה מקצועם. “שכפול” של ספר דרש שעות רבות של העתקה בכתב יד ומכאן, שהיה יקר מאוד. למעשה, שליטה בספרים הייתה שליטה פוליטית ועמדת כוח. רק העשירים יכלו לרכוש לעצמם ספרים, שנכתבו בכתב יד ואף הזמינו לעצמם ספרים; לדוגמה, “ספר השעות העשירות מאוד של הדוכס ברי.”
המצאת הדפוס החלישה את מעמדם של הכנסייה, האצולה, והאוניברסיטאות. כשהגיעה המצאת הנייר לאירופה, היא שימשה בתחילה רק להדפסת הספרים העתיקים, ספרי קודש ותיעוד ארכיוני. אך עם הזמן החלו גם פשוטי העם ללמוד קריאה וכך נוצרה מהפכת הדפוס. הדפסת ספרים הפכה להיות פשוטה יותר ולכן גם זולה יותר ופשוטי העם האמידים יכלו לרכוש אותם ללא קושי.
לאורך השנים נוצרו סוגות שונות והסופרים הפכו ממעתיקים לכותבים. בתחילה חולקה הספרות לשני סוגים בלבד: ספרות יפה, שהייתה בעצם ספרות בדיונית, וספרות עיונית, שהייתה ספרי מידע כדוגמת אנציקלופדיה או ספרות אקדמית. אך היום, מגוון הסוגות בכל אחד מהסוגים גדל עד שבכל אחד מהם יש קטגוריות משנה רבות. לספרות הבדיונית נוספו ספרי פנטזיה, ספרי הקומיקס, ספרי מתח, אימה וריגול ועוד. כך גם בספרי העיון, ספרים אוטוביוגרפיים, ספרים המתארים אושר ואת הדרך אליו, ספרי לימוד עצמי להצלחה, ספרות רוחנית וכדומה.
הניסיון שלי מלמד שילדים שראו בבית את ההורים קוראים, גם אם לא אהבו את הקריאה כתלמידים, יגדלו להיות קוראים. אך לא ניתן להתכחש למלחמה ההולכת גוברת על הזמן. אם פעם אנשים היו קוראים מדי יום, היום זמן הפנאי מתחלק בין שפע עיסוקי פנאי אחרים קולנוע, טלוויזיה, מחשב, טלפון והאזנה למוסיקה.
סייפא: “אם תאכל שלוש ארוחות ביום תהיה שמן, אם תקרא שלושה ספרים ביום תהיה חכם.” שמעון פרס
