ה”עובדות” שנוצרות ברשתות החברתיות – אמת או אגדה?

ברשתות החברתיות קבלתי אתמול את הסיפור על סוקרטס ושלושת המסננים שאותם יש להפעיל כשרוצים לספר לחבר משהו על חבר אחר, (מי שעדיין לא קבל אותו מוזמן לשמוע ולקורא). ה”ציטוט” הוא בעצם סיפור שבא ללמד מוסר השכל, כפי שמסכם המספר: “מוחות דגולים דנים ברעיונות, הבינוניים מדברים על אירועים, אנשים קטנים מדברים על אנשים.” אין צל של ספק שהרעיון שעומד מאחורי הסיפור הוא נכון. רכילות היא לא דבר חיובי למרות שכולנו חוטאים בה מפעם לפעם.

סוקרטס, נחשב לאבי הפילוסופיה המערבית  (יוון העתיקה). למרות זאת, אין באמת הוכחה שסוקרטס האיש אכן היה קיים, כיוון שלא השאיר אחריו כתבים משלו ודבריו הובאו מפי תלמידו אפלטון. יש חוקרים המערערים על עצם קיומו, וטוענים ששיטתו הפילוסופית של אפלטון הייתה ה”דו-שיח”; סוקרטס הוא אחד מאנשי השיח שנוצר כתחבולה ספרותית; דמות ספרותית, גיבור דמיוני, ששימש להבעת רעיונותיו של אפלטון עצמו. יש הטוענים שאפלטון ניצל את מעמדו של סוקרטס, שנחשב לאדם חכם, כדי להקנות לרעיונותיו מעמד של חכמה ואמת. דוגמה מודרנית לגיבור דמיוני שהפך ל”דמות בשר ודם” היא דמותו של שרלוק הולמס, שאנשים עולים לרגל ל”ביתו”, שברחוב בייקר 221 ב‘, בלונדון. כתובת זו לא הייתה קיימת כלל בתקופת כתיבתם של הספרים.

בתחושת בטן נראה היה לי שהוואטסאפ נושא את שמו של סוקרטס לשווא, גם אם נכתב ברוחו. עשיתי חיפוש בעברית וגיליתי שהסיפור מפורסם מאוד, מופיע אפילו באתר מט”ח, אתר מכובד לכל הדעות. אבל מה – אין סימוכין, אין ביבליוגרפיה, הסיפור עובר כסיפור בע”פ מפה לאוזן. במט”ח, שהוא מלכ”ר לענייני חינוך, הוא משמש כמערך שיעור ליחסים בין חברים, וברשתות החברתיות הוא מובא בעיקר על ידי אנשי יוגה, מאמנים אישיים וכד’. עברתי לאנגלית ועשיתי גם שם חיפוש, הרחקתי עד לאתר הספרים של גוגל ולא מצאתי כל סימוכין לכך שאכן הדברים המיוחסים לסוקרטס נאמרו על ידו. אני מזמינה בזאת את הקוראים להוכיח לי אחרת.

אז מה? אתם אומרים, העיקר שהסיפור טוב! בעיה אחת, פחותה בחשיבותה היא בעיית התפוצה, או “הקלות הבלתי נסבלת של השיתוף”. בלחיצה אחת אנחנו מפרסמים לקבוצה גדולה של אנשים, מה שהופך את הרשתות החברתיות וקבוצות הוואטסאפ לרשתות פרסומת. אני יכולה לקבל את הבדיחות, הוידיאו או הטקסטים האינסופיים אינספור פעמים. מעבר להסחת הדעת שהדבר גורם, הסכנה הגדולה יותר היא החזרה. למרות שאנשים לא מייחסים חשיבות למה שהם משתפים יש אפקט לכך שאנשים אומרים שוב ושוב דברים מסוימים ולמעשה יוצרים “אדפטציה”, כלומר אנחנו מתרגלים לקרוא או לשמוע והדברים מפסיקים לרגש מצד אחד, ומצד שני הופכים ל”אמת” גם אם הם לא.

דוגמה למצב זה ניתן למצוא בדרך בה פורסמה ההכרזה של אונסק”ו על מערת המכפלה כאתר מורשת עולמי. כשהוכרזה עכו העתיקה (בתמונה) שמחנו מאוד, אך למערת המכפלה יש מעמד פוליטי ולכן התגייסה התקשורת כולה “לשמור” עליה. שוב ושוב שמענו שמערת המכפלה הוכרזה כאתר מורשת פלסטיני ונוצרה תעמולה כנגד ארגון אונסק”ו. אבל, האתר הוכרז כאתר מורשת עולמי בפלסטין, ולא של פלסטין – המקום הגיאוגרפי הוא פלסטין ולא השייכות הלאומית. ההחלטה מכירה באתר כמקודש לשלושת הדתות, והדת היהודית מוזכרת כאחת מהן. מי שלא מאמין לי מוזמן לקרוא את התרגום המופיע באתר Ynet, בתחתית העמוד, לאחר מאמר שלם המתאר את כעסו של נתניהו ומה הוא עומד לעשות, את כעסה של שגרירת ארה”ב ואת תגובתו הבוטה של הנציג הישראלי (שנאמר, אל תבלבל אותי עם העובדות, ברוך).

סייפא: “ברגע שאתה מסלק את הבלתי אפשרי, מה שנותר, על אף היותו בלתי סביר, חייב להיות האמת.”  ארתור קונן דויל