ברשתות החברתיות קבלתי אתמול את הסיפור על סוקרטס ושלושת המסננים שאותם יש להפעיל כשרוצים לספר לחבר משהו על חבר אחר, (מי שעדיין לא קבל אותו מוזמן לשמוע ולקורא). ה”ציטוט” הוא בעצם סיפור שבא ללמד מוסר השכל, כפי שמסכם המספר: “מוחות דגולים דנים ברעיונות, הבינוניים מדברים על אירועים, אנשים קטנים מדברים על אנשים.” אין צל של ספק שהלקח מהסיפור מעניין וחשוב. רכילות היא לא דבר חיובי למרות שכולנו חוטאים בה מפעם לפעם.
סוקרטס נחשב לאבי הפילוסופיה המערבית (יוון העתיקה). למרות זאת, אין באמת הוכחה שסוקרטס האיש אכן היה קיים, כיוון שלא השאיר אחריו כתבים משלו ודבריו הובאו מפי תלמידו אפלטון. יש חוקרים המערערים על עצם קיומו, וטוענים שמכיוון ששיטתו הפילוסופית של אפלטון הייתה ה”דו-שיח,” סוקרטס נוצר כתחבולה ספרותית והוא אחד מאנשי השיח; דמות ספרותית, גיבור בדוי, ששימש להבעת רעיונותיו של אפלטון עצמו. יש הטוענים שאפלטון ניצל את מעמדו של סוקרטס, שנחשב לאדם חכם, כדי להקנות לרעיונותיו מעמד של חכמה ואמת, סוג של תעמולה. דוגמה מודרנית לגיבור בידיוני שהפך ל”דמות בשר ודם” היא דמותו של שרלוק הולמס, שאנשים עולים לרגל ל”ביתו,” שברחוב בייקר 221 ב‘, בלונדון. כתובת זו לא הייתה קיימת כלל בתקופת כתיבתם של הספרים.
בתחושת בטן נראה היה לי שהוואטסאפ נושא את שמו של סוקרטס לשווא, שקרי, גם אם נכתב ברוחו. עשיתי חיפוש בעברית וגיליתי שהסיפור מפורסם מאוד, מופיע אפילו באתר מט”ח, אתר מכובד לכל הדעות. אבל מה – אין סימוכין, אין ביבליוגרפיה, הסיפור עובר כסיפור בע”פ מפה לאוזן. במט”ח, שהוא מלכ”ר לענייני חינוך, הוא משמש כמערך שיעור ליחסים בין חברים, וברשתות החברתיות הוא מובא בעיקר על ידי אנשי יוגה, מאמנים אישיים וכד’. עברתי לאנגלית ועשיתי גם שם חיפוש, הרחקתי עד לאתר הספרים של גוגל, שכולל ספרי אקדמיה מכובדים, ולא מצאתי כל סימוכין לכך שאכן הדברים המיוחסים לסוקרטס נאמרו על ידו. אני מזמינה בזאת את הקוראים להוכיח לי אחרת.
אז מה? אתם אומרים, העיקר שהסיפור טוב! בעיה אחת, פחותה בחשיבותה היא בעיית התפוצה, או “הקלות הבלתי נסבלת של השיתוף.” בלחיצה אחת אנחנו מפרסמים לקבוצה גדולה של אנשים, מה שהופך את הרשתות החברתיות וקבוצות הוואטסאפ לרשתות פרסומת ותעמולה. אני יכולה לקבל את הבדיחות, הווידיאו או הטקסטים האינסופיים אינספור פעמים. מעבר להסחת הדעת שהדבר גורם, הסכנה הגדולה יותר היא החזרה. למרות שאנשים לא מייחסים חשיבות למה שהם משתפים יש השפעה מצטברת לכך שאנשים אומרים שוב ושוב דברים מסוימים ולמעשה יוצרים “אדפטציה”, כלומר מרגילים אותנו לקרוא או לשמוע והדברים מפסיקים לרגש מצד אחד, ומצד שני הופכים ל”אמת” בזכות עצמם גם אם הם ממש תעמולה שקרית.
דוגמה למצב זה ניתן למצוא בדרך בה פורסמה ההכרזה של אונסק”ו על מערת המכפלה כאתר מורשת עולמי. כשהוכרזה עכו העתיקה (בתמונה) שמחנו מאוד, אך למערת המכפלה יש מעמד פוליטי ולכן התגייסה התקשורת כולה “לשמור” עליה. שוב ושוב שמענו שמערת המכפלה הוכרזה כאתר מורשת פלסטיני ונוצרה תעמולה כנגד ארגון אונסק”ו. אבל, האתר הוכרז כאתר מורשת עולמי בפלסטין, ולא של פלסטין – המקום הגיאוגרפי הוא פלסטין ולא השייכות הלאומית. ההחלטה מכירה באתר כמקודש לשלושת הדתות, והדת היהודית מוזכרת כאחת מהן. מי שלא מאמין לי מוזמן לקרוא את התרגום המופיע באתר Ynet, בתחתית העמוד, לאחר מאמר שלם המתאר את כעסו של נתניהו ומה הוא עומד לעשות, את כעסה של שגרירת ארה”ב ואת תגובתו הבוטה של הנציג הישראלי (שנאמר, אל תבלבל אותי עם העובדות, ברוך).
ואם אנחנו דנים במידע שקרי, יש להבחין בין דיסאינפורמציה למיסאינפורמציה. בעוד שהפצת סיפורו של סוקרטס הוא מיסאינפורמציה – אין כוונה לשקר בהפצת הסיפור למרות שהוא בידיוני. אנשים פשוט לא בודקים האמנם זה אמיתי? הסיפור נשמע טוב, יש לו מוסר השכל חשוב, ולכן ממשיכים להפיץ אותו. ואילו הפצת דיסאינפורמציה היא ממוקדת מטרה, המפיץ מתכוון להציג מציאות מעוותת, המתאימה למטרותיו, סוג של תעמולה. בפוליטיקה משמשת הדיסאינפורמציה למטרות שונות; העללת עלילות שקר על המתמודדים האחרים, כפי שעשה טראמפ להילארי קלינטון עם האשמתה בהפעלת רשת פדופיליה ממרתף של פיצריה בוושינגטון הבירה. יצירת קבוצות עניין שיחזרו ויהדהדו את השקרים עד שהאוזן תעשה אדפטציה והדברים יתקבלו כאמיתיים.
הדוגמה המובהקת ביותר לדיסאינפורמציה היא דבריו של נתניהו, אמן השיווק העצמי והתעמולה, על עמדתו בכנסת לגבי ההצבעה בעד ונגד ההתנתקות. נתניהו היה באותה התקופה יו”ר סיעת הליכוד ואחד מ- 23 חברי הכנסת של הליכוד, שהצביעו בעד ההתנתקות (לא ברוך, לא כל חברי הכנסת של הליכוד הצביעו בעדה.) נתניהו הפך את הדיסאינפורמציה לאמנות פוליטית, שבעזרתה הוא מצייר לעצמו ולתומכיו את העולם – ראה הכבישים והמחלפים שהוא רואה במקום פקקי התנועה שאנו חווים. נתניהו ושליחיו, קוראי דפי המסרים, הופכים לאנשי שיווק ותעמולה, המנסים למכור לציבור הרחב מציאות, שאיננה קיימת ולעשות לציבור שטיפת מוח.
בניגוד לדיסאינפורמציה, שיש לה דימוי של חדשנות אינטרנטית, תעמולה היא אחת מתוצאותיה של המצאת הדפוס. הדפוס אפשר הפצת מידע במהירות לקהלים רבים ובמרחקים גדולים. את תוצאותיה הראשונים של התעמולה ניתן למצוא כבר בתקופת המהפכה האמריקנית. במושבות האמריקניות הייתה רשת עיתונים שהתמחו בנושאים פטריוטים. הפרסום המפורסם ביותר היה “שכל ישר”, שחובר ב-1776 על ידי תומאס פיין שלקח תפקיד משמעותי בדרישה לעצמאות. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היו אלה ארה”ב ואנגליה שהשתמשו בתעמולה על מנת לשכנע בצדקת דרכם ולהפוך את האויב לרוע בהתגלמותו. שדרוג לכוחה של התעמולה ניתן למצוא בדרכי העלייה לשלטון של המפלגה הנאצית, ואת השימוש שעשו ב”טפטוף” של החוקים האנטי-יהודיים, ובהדהוד הבלתי פוסק לגבי השטניות של היהודי.
סייפא: “ברגע שאתה מסלק את הבלתי אפשרי, מה שנותר, על אף היותו בלתי סביר, חייב להיות האמת.” ארתור קונן דויל
דברים של טעם
האמנם , הכל סיפורים????
ראי הפוסט סיפורים ככלי אבחוני
אולי זה ישכנע אותך.