
ברשתות החברתיות קבלתי אתמול את הסיפור על סוקרטס ושלושת המסננים שאותם יש להפעיל כשרוצים לספר לחבר משהו על חבר אחר, (מי שעדיין לא קבל אותו מוזמן לשמוע ולקורא). ה”ציטוט” הוא בעצם סיפור שבא ללמד מוסר השכל, כפי שמסכם המספר: “מוחות דגולים דנים ברעיונות, הבינוניים מדברים על אירועים, אנשים קטנים מדברים על אנשים.” אין צל של ספק שהרעיון שעומד מאחורי הסיפור הוא נכון. רכילות היא לא דבר חיובי למרות שכולנו חוטאים בה מפעם לפעם.
סוקרטס, נחשב לאבי הפילוסופיה המערבית (יוון העתיקה). למרות זאת, אין באמת הוכחה שסוקרטס האיש אכן היה קיים, כיוון שלא השאיר אחריו כתבים משלו ודבריו הובאו מפי תלמידו אפלטון. יש חוקרים המערערים על עצם קיומו, וטוענים ששיטתו הפילוסופית של אפלטון הייתה ה”דו-שיח”; סוקרטס הוא אחד מאנשי השיח שנוצר כתחבולה ספרותית; דמות ספרותית, גיבור דמיוני, ששימש להבעת רעיונותיו של אפלטון עצמו. יש הטוענים שאפלטון ניצל את מעמדו של סוקרטס, שנחשב לאדם חכם, כדי להקנות לרעיונותיו מעמד של חכמה ואמת. דוגמה מודרנית לגיבור דמיוני שהפך ל”דמות בשר ודם” היא דמותו של שרלוק הולמס, שאנשים עולים לרגל ל”ביתו”, שברחוב בייקר 221 ב‘, בלונדון. כתובת זו לא הייתה קיימת כלל בתקופת כתיבתם של הספרים.
אז מה? אתם אומרים, העיקר שהסיפור טוב! בעיה אחת, פחותה בחשיבותה היא בעיית התפוצה, או “הקלות הבלתי נסבלת של השיתוף”. בלחיצה אחת אנחנו מפרסמים לקבוצה גדולה של אנשים, מה שהופך את הרשתות החברתיות וקבוצות הוואטסאפ לרשתות פרסומת. אני יכולה לקבל את הבדיחות, הוידיאו או הטקסטים האינסופיים אינספור פעמים. מעבר להסחת הדעת שהדבר גורם, הסכנה הגדולה יותר היא החזרה. למרות שאנשים לא מייחסים חשיבות למה שהם משתפים יש אפקט לכך שאנשים אומרים שוב ושוב דברים מסוימים ולמעשה יוצרים “אדפטציה”, כלומר אנחנו מתרגלים לקרוא או לשמוע והדברים מפסיקים לרגש מצד אחד, ומצד שני הופכים ל”אמת” גם אם הם לא.
סייפא: “ברגע שאתה מסלק את הבלתי אפשרי, מה שנותר, על אף היותו בלתי סביר, חייב להיות האמת.” ארתור קונן דויל
דברים של טעם
האמנם , הכל סיפורים????
ראי הפוסט סיפורים ככלי אבחוני
אולי זה ישכנע אותך.