זמן קריאה משוער: 5 דקות
דור הולך ודור בא. זוהי דרכו של העולם. כל דור צריך להיות שונה מקודמו ולהשאיר את חותמו. ולכן אנו ממציאים לכל דור שם ייחודי – דור ה-X, דור ה-Y (הוא דור המילניום) וכו’. לדור ה-Y הודיעו שהם באים ל”עולם ללא נייר,” עולם דיגיטלי מהיר ונקי. בינתיים אנו חיים בעולם שמדפיס את עצמו לדעת; הצורך לקרוא כל דבר “בנייר,” לשלוח כל טופס בפקס ולא להסתפק בסריקה או באימייל, גורם לכך שצריכת הנייר ממשיכה לעלות. אבל הנבואות הללו ישנות. מה שהתחדש בעולמם של ילידי דור ה-Z, והוא “הצעקה האחרונה,” הוא השימוש ב”נייר דבק,” לסוגיו השונים, כחומר שמחזיק את העולם. מנייר אחד לנייר אחר, נייר הדבק.
את המצאת סרט ההדבקה ניתן לייחס למספר ממציאים, שלכל אחד תרומה ייחודית משלו למוצר. סרט ההדבקה הידוע הראשון הומצא על ידי מנתח בשם ד”ר הוראס דיי בשנת 1845. הוא יצר סוג של סרט רפואי על ידי ציפוי פיסת בד בדבק על בסיס גומי. בתחילת המאה ה-20, ממציאים שונים ביצעו שיפורים בסרט הדבקה. לדוגמה, בשנת 1901, המציא הרוקח הגרמני אוסקר טרפלוביץ סרט דבק רפואי בשם “לאוקופלסט” שהיה בשימוש נרחב ברפואה.
סרט ההדבקה הידוע והנפוץ ביותר כיום, Scotch Tape, הומצא על ידי ריצ’רד דרו, מהנדס ב-3M, בשנות ה-30. הוא יצר סרט שקוף רגיש ללחץ שיכול לשמש למגוון יישומים. לגבי בחירת השם “סקוץ'” (Scotch – באנגלית סקוטי) יש שני סיפורים: האחד טוען שמקור השם בתכונות ההדבקה הדומות לסוג של מסקינטייפ של חברת 3M המיוצר בסקוטלנד; השני, והעסיסי יותר, הוא שבמהלך תהליך הניסוי וטעיה שעבר הממציא הוא קבל דוגמה שהיה בה מעט מדי דבק והוא אמר: “קח את נייר הדבק הזה לבוסים הסקוטיים שלך ותגיד להם לשים יותר דבק!” (אמירה גזענית, ברוך, שמקורה בשם הקמצני שיצא לסקוטים.)
כשהיינו באיטליה, שמתי לב לראשונה לתופעה מעניינת, שהדהימה אותי – רכבים, שבמקום לתקן אותם, הדביקו אותם בעזרת נייר דבק. לדוגמה – טמבון ש”נקרע” עקב תאונה – מודבק למקומו בעזרת נייר דבק. הסתכלתי ולא האמנתי – מה חושב לעצמו בעל הרכב על ה”תיקון?” נראה לו שזה באמת בסדר? הוא באמת מאמין שזה יחזיק? את ה”תיקון” הזה פגשתי גם בארה”ב, כפי שניתן לראות בתמונה למעלה. לאחרונה פגשתי גם בארץ את סוג ה”תיקון” הזה, כשהשיא שייך ליונדאי שמודבקת משני צידי הפרונט שלה והבעלים טוען לפטנט (בבקשה בדוק בתמונה כאן או בקישור, ברוך). כשניסיתי להבין מה הרעיון חיפשתי באינטרנט, וגיליתי לתדהמתי שלא רק מכוניות מדביקים בנייר דבק.
אדם ווד, נוסע שישב ליד החלון במטוס איזיג’ט שעמד להמריא, ראה את אחד מעובדי החברה מדביק בנייר דבק את מעטפת אחד המנועים במטוס בו הוא יושב. הוא צילם והעלה את התמונה לחשבון הטוויטר שלו. החברה מיהרה להרגיע אותו (בטוויטר) שזו רק פעולה “קוסמטית” ואין שום מקום לדאגה, הטיסה בטוחה. על כך כתב הנוסע בחיוך: “מזל, כי כבר המראנו ושכחתי לארוז את המצנח שלי.” ואכן, בכל העיתונות הזרה מסבירים ש”נייר הדבק” הזה הוא נייר מיוחד ומשמש בתעשייה האווירית ואין זה אותו נייר הדבק שבעזרתו הילדים מדביקים תמונות במחברת. (יש עוד מחברות, ברוך?)
את ה”מציאה” האחרונה לשימוש בנייר דבק פגשתי בכביש, על אוטובוס דן (התמונה למטה.) חברת דן לא רק חוסכת בתיקון הרכב ועלויותיו, אלא גם בנייר דבק. למה לא להשתמש במודעה דבקית שתחזיק את הטמבון של האוטובוס? ואם מאמצים מספיק את העיניים ניתן לראות, שהמודעה שמדביקה את הטמבון, מעדכנת את הקורא לגבי אמצעי התשלום באוטובוס – באמצעות יישומון (אפליקציה, ברוך) או רב קו! גם תיקון וגם פרסומת, ושניהם בחינם!
נושא המכוניות, האוטובוסים, והמטוסים המודבקים בנייר דבק לא נותן לי מנוח, ואני לא מצליחה להבין, למה אכפת לי אם כל העולם יהיה מודבק בעזרת נייר דבק. חשבתי שאולי הטראומה של הפעם האחרונה שבה השתמשתי בנייר דבק ברצינות היא זו שמנקרת במוחי – במלחמת המפרץ. התכוננו למלחמה בהדבקת החלונות בנייר דבק עבה כדי שבמידה וישברו לא יעופו רסיסי זכוכית לכל עבר (המסקינג טייפ, ברוך.) זה כשלעצמו כבר היה ממש חידוש מהפכני ועדכני, כי כשהדבקנו את החלונות במלחמת ששת הימים (אין חדש תחת השמש,) השתמשנו בתחבושות, שאותן טבלנו בדייסת אורז חמה – “נייר דבק” ביצור עצמי.
האסימון ירד לי רק כשראיתי בעיתון את התמונה של הנשיא הארבעים וחמישה של ארצות הברית, כשעל העניבה האדומה שלו מודבק נייר דבק, שאמור לדאוג שהעניבה לא תזוז ממקומה. פעם היו משתמשים בסיכה מעוצבת פחות או יותר, שהייתה חלק מתכשיטי הגברים. בעצם לא נייר הדבק מציק לי אלא מה שהוא מסמל. אין לי בעיה עם המושג של ארעיות, כולל הארעיות האנושית. אלא שבעבר, תיקון המטוס או הרכב התבצע על ידי החלפת החלקים, הלחמתם או הברגתם למקום באופן מכני, כחלק מהעולם היציב, הקבוע והבטוח, בו עובדות הן עובדות, האמת איננה גמישה וזמנית, והיה כבוד לכלי רכב. הרי כלי הנסיעה השונים שלנו אמורים להיות בטיחותיים!
נייר הדבק מערער על תחושת הבטחון ועל המציאות בדיוק כמו ה”עובדות האלטרנטיביות” של יועצת הנשיא לשעבר. איך ניתן להאמין למשהו או למישהו אם הכול ניתן להטייה, אם הכול גמיש, זמני, וניתן לשינוי לפי הצרכים המידיים? ואולי הדוגמה העדכנית ביותר היא ראש הממשלה שלנו, שאמור להיות סלע איתן, יציב, האיש שבו בטחנו. הוא, שהתבכיין שהתקשורת נטפלת לאשתו על מנת לפגוע בו, אך ברגע האמת, כשהיה הוא צריך להגן עליה, במחיר הפגיעה בו – הודיע ש”היא אישה עצמאית” ומה אני יודע? הוא, שהבעיר את הארץ על מנת להימלט מאיימת הדין, שנעלם דום כשרבבות יצאו להפגין בכיכרות!
סייפא: לא כל הנוצץ זהב הוא! (מלטינית)
