ככל שאדם מתבגר כך מספר ההתרגשויות של “הפעם הראשונה” הולך וקטן. כשאנו צעירים יש המון התחלות חדשות, המלוות בהתרגשות של הסביבה וגם קצת שלנו: ההתהפכות הראשונה (ברוך, הילד גאון!), השן הראשונה (אבל הרופא אמר שאין חום), הצעד הראשון (חייבים נעליים), היום הראשון של הגן, היום הראשון בבית הספר (שלום כיתה א’), החבר הראשון, והרשימה אין-סופית. אבל ככל שאדם מתבגר, הוא כבר ראה הרבה ועשה הרבה וחוויית “הפעם הראשונה” הופכת להיות נדירה בחייו.
כשנוסעים לחו”ל מנצלים את הזמן גם כדי ללכת למופעים. יש ההולכים לתיאטרון (מלך האריות ברוך?) ויש – להופעות של זמרים (אדל, ליאונרד כהן), למשחקי כדורגל, כדורסל… (ויש גם כאלה שנוסעים במיוחד להופעות ולמשחקים) וגם כאן יש “הפעם הראשונה” כמובן. אך רוב האוניברסיטאות הממשלתיות בארה”ב מרוחקות מערי הבירה או מהערים המרכזיות ואין בהן הצגות גדולות או מופעים מרתקים, אבל יש להן נבחרות ספורט! לכן ליגות הספורט מאוד נחשבות כמו ליגת המכללות בכדורסל או ליגת המכללות בפוטבול (לא ברוך, זה לא כדורגל).
לאוניברסיטת אילינויי, השוכנת בשמפיין, כמו לכל האוניברסיטאות, קבוצת פוטבול שבדרך כלל מופיעה לפני קהל מצומצם מאוד המורכב מהחברים של השחקנים. אך השנה הגיע לקבוצה מאמן מפורסם, שאימן את קבוצת הפוטבול של שיקגו, קבוצה וותיקה ונחשבת (שיקגו ברס, ברוך), וכך הפך משחק הפוטבול באוניברסיטה להיות לא רק נושא שיחה אלא לאירוע של ממש שהציפיות ממנו הן אדירות. במשחק הראשון, תחת שרביטו של המאמן החדש, היה לקבוצה הישג אדיר והעיר חשה שהכול אפשרי (ניצחון של 52-3). הדפיסו חולצות כתומות, הצבע המסורתי של הקבוצה, ועליהן השם שלו Lovie מצד אחד ומהצד השני אמירות כגון We will win (אנחנו ננצח).
אני לא מעריצה גדולה של צפייה במשחקי ספורט (לדעתי ברוך, ספורט עושים ולא מסתכלים). נראה לי תמיד קצת טיפשי שעשרים אנשים רודפים אחרי כדור אחד! אבל פוטבול בכלל נשגב מבינתי. אנשים הולכים מכות עד כדי כך שהם צריכים קסדות שיגנו עליהם (אז למה הפסיקו את מלחמות הגלדיאטורים?)
כשהבנתי שאנו מגיעים לעיר יומיים לפני המשחק השני, כשהציפיות והתקוות הרקיעו שחקים וכווווולם הודיעו שהולכים לראות את המשחק, קנינו גם אנחנו חולצות Lovie כתומות ויחד עם רוב תושבי העיר והסביבה, 40,000 ליתר דיוק, צעדנו (מרחק יפה מהחניה למגרש) אל האיצטדיון בו התקיים המשחק. בדרך ראינו מחזה מדהים: במגרשי החניה, על גבי הטנדרים, על האספלט, יושבים אנשים, חבורות-חבורות. כולם בחולצות כתומות עושים פיקניק. הם מכינים “על האש”, אוכלים, שותים, מדברים ומבלים עד לתחילת המשחק (התמונה שמימין).
האצטדיון האובלי היה מכוסה לחלוטין בצבע הכתום. הסבירו לי את הכללים וההתרגשות דבקה גם בי. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במשחק פוטבול. קהל מגוון גדש את היציעים. תזמורות ירדו לדשא וניגנו, האנשים שרו, המעודדות רקדו ואווירת קרנבל מחשמלת קבלה את פניה של שקיעה מדהימה (בתמונה מימין). המשחק התחיל והשאגות Go Illini היו אדירות. גול ראשון הובקע בהצלחה והאנשים יצאו מדעתם.
אך כל זה התפוגג במהרה. מעלי היה תלוי מסך שהראה את נתוני מהלך המשחק, היה ברור (אפילו לי) לפי המספרים על המסך שאנחנו מפסידים ובגדול והשקט הלך והשתלט על הקהל. כך בעצם גיליתי שלקבוצה אין הוד והדר ורוב הציפיות נוצרו בעקבות בואו של המאמן החדש. הניצחון בשבוע הקודם היה נגד קבוצה חלשה במיוחד! אז לא ניצחנו, אבל אני חוויתי את משחק הפוטבול הראשון בחיי ואפילו נהניתי!
עדכון: השנה לא הייתי לראות אבל שמעתי שהפסידו כבר במשחק הראשון. אבל אני מעריצה את האוהדים שבאו גם השנה, גם השנה היה האצטדיון כתום ואנשים עודדו בקול רם ונשאו תפילה בלב. יישר כוח!
סייפא: כדור הפוטבול לא עגול, ואפילו מאמן מעולה צריך זמן, אז שתהיה שנה טובה לכולנו. Go Illini!
