חניית ביניים קצרה עלולה להפוך להיות מאוווווווד ארוכה, כפי שכתבתי בפוסט על שדות תעופה עם עצירות ביניים. אבל אני, כידוע, תלמידה טובה והתנסות אישית היא המורה הכי טובה. לכן, קניתי את כרטיסי הטיסה דרך החברה עצמה ולא על ידי סוכנות נסיעות. לא זאת אלא שהגדלתי לעשות, וכיוון שלא היו טיסות ישירות, הזמתי את שתי הטיסות אצל אותה החברה. טסתי משיקגו לתל אביב עם בריטיש איירוויז, כשחניית הביניים בלונדון. לשמחתתי לא היה כל איחור ובשעה היעודה כולם ישובים במטוס, תאי המטען סגורים, הקברניט מודיע שאנחנו נעמוד בלוח הזמנים ואנחנו מוכנים לזינוק. אבל, המטוס אינו ממריא . . .
לאחר חצי שעה של תהיות מבקשים מנוסעים בשם __ להגיע לקדמת המטוס. אני רואה שבחורה צעירה קמה. לאחר שתי דקות היא חוזרת למקומה, אוספת את חפציה ונעלמת. הקברניט מעדכן שלפעמים ממשלות מודיעות שהן אינן מוכנות לקבל נוסע מסויים ולכן הורדו שני נוסעים מהמטוס. עכשיו צריך רק להוריד את המזוודות שלהם ונצא לדרך. אז עוברת עוד חצי שעה של ישיבה במטוס ורק אז – ממריאים.
הקברניט מודיע שלדעתו נשלים את השעה של האיחור ומציע להינות מהטיסה. טיסת ההמשך יוצאת כשעה וחצי לאחר שעת הנחיתה המקורית. נראה שאפסיד את טיסת ההמשך, אבל מכיוון שזה לא תלוי בי וגם אם אצעק עד לב השמיים אין לי שום שליטה על העניינים. לכן, אני נרגעת ומבקשת את רחמי השמים, או הקוסמוס, מה שיכול לעזור.
אנחנו נוחתים באיחור של 35 דק’ וזה לפני שיצאתי מהמטוס ולפני שעברתי מטרמינל לטרמינל ולפני בדיקת דרכונים ובדיקה בטחונית. הסיכוי להגיע בזמן, בחניית ביניים של שעה וחצי, כל כך קלוש שאני מהרהרת אם בכלל להכנס למרוץ הזה, או לוותר וללכת שפי מתוך ההבנה שצריך לגשת לדוכן של בריטיש ולקבוע טיסה חלופית. אבל, ביציאה מה”שרוול” אני רואה אנשים במדי חברת התעופה עומדים עם שלטים של ערים. אני פונה לגברת שעומדת עם השלט “תל אביב” והיא נותנת לי שלט כתום זוהר שעליו כתוב Express Check-in והיא מסבירה, שבכל תור שנגיע – שננפנף עם השלט ויעבירו אותי לראש התור.
המשימה הראשונה – לעבור טרמינל, כלומר נסיעה של 15 דק’ באוטובוס. מגיעים לתור הארוך לאוטובוס ומנפנפים בשלט הזוהר. מיד קוראים לי לראש התור. הללויה, זה עובד! בכניסה לטרמינל, לאחר הנסיעה באוטובוס, שוב עוצר אותי איש במדים והוא מברר להיכן אני. כשאני אומרת לו שלתל אביב אורות עיניו והוא אומר: “חכי כאן רגע יש לי עוד נוסעת.” הוא פונה לבחורה צעירה ומברר איתה לאן היא, ומגלה שגם היא לתל אביב. “יופי,” הוא אומר “לכו אחרי ואל תאבדו אותי.” הצעדים שלו – פי שניים משלנו, אבל בכל פניה הוא עוצר וממתין לנו. הוא מעביר אותנו את ביקורת הדרכונים ואת הבטחון ללא תור, ולבסוף מודיע לנו לאיזה גייט לרוץ, ואף מראה לנו את הדרך. חניית ביניים של שעה וחצי הספיקה!
כיוון שהייתי נוסע מתמיד של בריטיש למדתי לאט-לאט כיצד הם מתנהלים ויכולתי להסתכן בחניית ביניים קצרה. בחלק מהפעמים פתחו לכבוד הנוסעים מעברים מיוחדים, שהבטיחו שחניית הביניים הקצרה תאפשר להגיע לטיסה בזמן. אבל, העניין מסתבך כאשר טסים עם חברות שלא מכירים את הנהלים שלהם ואת המחוייבות שלהם לנוסעים. כך מצאתי את עצמי, בימי קורונה, מזמינה טיסה לשיקגו (היחידה שהיתה קיימת) כשחניית הביניים היא בניו יורק. בארה”ב הנוהל הוא שבטרמינלים בינלאומיים אין טיסות המשך. תחנת הכניסה למדינה מהווה את נקודת המפגש והבדיקה כאילו אין זו רק חניית ביניים. כלומר, יש לאסוף מזוודות ולעבור לטרמינל מקומי לטיסות המשך.
בניו יורק מספר שדות תעופה, כל אחד יותר ענק מהשני. חניית ביניים של שעה וחצי היא מתכון בטוח להתקע בשדה התעופה. מכיוון שמספר הטיסות היה מאוד מצומצם, ימי קורונה אמרנו, הטיסה הבאה מניו יורק לשיקגו היתה רק בבוקר שאחרי. כיוון שלינה בשדה התעופה היא לא אופציה מלבבת, בעיקר כאשר סוחבים את המזוודות הלוך וחזור, החלטתי להסתכן. אבל, ניצלתי את גילי המופלג והזמנתי כסא גלגלים כדי שיקחו אותי ממקום למקום.
לא פעם ראיתי שהדיילים, שמובילים אנשים בכסאות גלגלים, מעבירים אותם במהירות וללא תור כשהם מכירים את שדה התעופה כאת כף ידם ואת ההנחיות לנוסעים. ואכן, הדיילת שליוותה אותי הצליחה להעביר אותי את התשאול הביטחוני בכניסה לארה”ב, את איסוף המזוודות, את המעבר בין הטרמינלים, את הפקדת המזוודות מחדש, את הבידוק הביטחוני ואת בדיקת הדרכונים בטרמינל הביתי תוך שעה וחצי. הללויה! בשום דרך אחרת לא הייתי מצליחה להגיע בזמן.
סייפא – הגעתי לטיסות בזמן! מה שמוכיח שאפשר גם אחרת אם רוצים (מצד החברה) ואם יש קצת תושייה (מצד הנוסעים)!
