וייטנאם נתפסה במוחי כמדינת מלחמה. תמונות התושבים המבוהלים הבורחים מההפצצות, הג’ונגלים בהם הסתתרו הווייטקונג, אנשי הגרילה, התמונות של הטייסים האמריקאים השבויים, סיפורו של ג’ון מקיין. לכן, המחשבה על ביקור בווייטנאם נראתה לי קצת משונה. מי הולך לבקר במקום כזה? אבל, כשהתחלתי לבדוק את הנושא לעומק, הבנתי שווייטנאם של היום רחוקה מאוד מהדימוי שהשאירה במוחי המלחמה הממושכת (16 שנים, ברוך.) אפילו סנטור מקיין הספיק לחזור לביקור בווייטנאם המשתקמת.
באותה בדיקה הבנתי גם שווייטנאם היא מדינה ארוכה מאוד, 2000 ק”מ. האורך יוצר בעיות מבחינת הנגישות. אפשר כמובן לדלג ממקום למקום בעזרת טיסות, רכבות או נסיעות אינסופיות, אבל ריצה ממקום למקום מנוגדת לסגנון שלי. החלטתי, שכדי לטעום את ווייטנאם, האנשים, האתרים והמזון נתרכז בביקור הפעם, במרכז המדינה. באזור שבין הוי אן לבין האנוי (רק 800 ק”מ).
בחיפושי אחר טיסות גיליתי שיש טיסה ישירה עד להונג קונג וממנה לווייטנאם זאת ממש קפיצת דרך קטנטנה של שעה ורבע. הטיסה הישירה היא של חברת התעופה קאתי פסיפיק. כל מי ששמע את השם של חברת התעופה התלהב וציין שזאת חברת התעופה מספר אחת בעולם. אז זהו, שלא. צר לי לאכזב ולהודיע לעולם, שהרבה חברות מפעילות היום את אותם המטוסים שבהם משתמשת החברה וכך אין שוני רב בינם לבין חברות גדולות אחרות. כשסיפרתי שהתאכזבתי ענו לי שאולי בגלל שהטיסה יוצאת מישראל אז הם … אין לי תשובה לרעיון הזה, אבל עצם המחשבה מעציבה אותי מאוד.
בניגוד למדינות אחרות שהיינו בהם במזרח, בווייטנאם השפה האנגלית לא שגורה בפי כל האזרחים, אלא רק אצל אנשי השירות העוסקים בתיירות. עובדה זו מכבידה קצת כשמתכננים את הטיול. קשה לבחור באינטרנט נהג דובר אנגלית (ויש רמות שונות של אנגלית, ברוך). בארץ מקובלת השיטה להתקשר עם סוכן או סוכנות טיולים בווייטנאם והוא/היא/הם מרכיבים את הטיול, ובוחרים את אתרי הטיול ואת בתי המלון והמדריכים, כמובן באישורכם. האמת היא שאם אנחנו סומכים על מישהו אנחנו כבר לא יורדים לפרטים. אני אוהבת לרדת לפרטים ולבחור בעצמי את המלונות והאתרים.
כיוון שהחלטנו על המרכז, שאלנו חברים ובדקנו מה הם האתרים המעניינים באזור. אזור המרכז משופע באטרקציות, ואני בחרתי רק את המעניינות אותנו. לדוגמה, בעיר הואה יש פגודה בגובה שבע קומות, שאליה מגיעים בשיט על נהר הבשמים (Thien Mu Pagoda). לא ניתן להיכנס לפגודה וכל הילתה בהיותה אתר לשימור המוכרז על ידי אונסקו. ניתן לבקר בה ולכלול גם שיט בין ערביים, שיט ושיעור בישול וכד’. כיוון שהאפשרויות הן אין סופיות, צריך לחשוב מה מעניין באופן אישי. לכן, חלק מהטיול היה על דעתי החצי-מלומדת ובחלק האחר התייעצתי עם בתי המלון בהם התכוונו להתארח. הפטנט הזה הבטיח שתהיה לנו כל רשימת האפשרויות ונוכל לעשות בחירות מושכלות.
מהונג קונג טסנו לדה נאנג בדרכנו להוי-אן. סיכמתי באימייל עם המלון בו התארחנו שיאספו אותנו בשדה התעופה (נהג ומדריך) ובדרכנו לעיר נסייר בהרי בה-נה וגשר הזהב ונאכל שם ארוחת צהריים. ואכן, בשדה התעופה חיכתה לנו מינג, מדריכה צעירה, השולטת באנגלית, והיא הדריכה אותנו במקום (טלפון: 84935616369+) וכך בעזרתה נסענו להרי בה נה (Ba Na Hills) וגשר הזהב (Golden bridge). אל גשר הזהב מגיעים בעזרת רכבל. בירידה מהגשר יש גנים מעוצבים, פסלים מעניינים (ראו התמונה למעלה) והפגודה Linh Ung pagoda, שבראשה הפסל המדהים של בודהה, המשקיף על הגנים והמבקרים. מהגנים ברכבל נוסף, מגיעים אל פסגת ההרים, אל כפר צרפתי ששימש בעבר כמקום נופש והבראה. היום המקום נראה מסחרי, מאוכלס במסעדות ובמתקני שעשועים, יקב, מבוך ומוזיאון שעווה. גם הנסיעה למטה, שאורכת כ- 15 דקות היא חווייה מהממת, מעל לצמרות העצים, כשהעולם מתחתנו ירוק ומדהים, ולעיתים ערפל ועננים חוסמים את הראות.
הנהג והמדריכה הביאו אותנו אל Lantana Hoi An Boutique Hotel & Spa, המלון שבחרנו בהוי אן (Hoi An). את המלון בחרנו על ידי הצלבה בין אתרי התיירות למיניהם ותוך התחשבות במרחק מהעיר העתיקה. ואכן, המלון התגלה כהצלחה גדולה. היחס של הצוות כולו נתן תחושה של בית. החדר שבחרנו פנה אל גדת הנחל The Bon river שתוחם את העיר העתיקה. מדי ערב, היו מתאספים אנשים לשבת על גדת הנחל, פותחים שולחנות ומעשנים, שותים, ומשחקים. בשעה 10 בלילה הכל קופל ונעלם כאילו לא היה. המלון נמצא בין הגשר המוביל ישירות לעיר העתיקה לבין שוק הלילה, כך שניתן לטייל ברגל לכל מקום.
הוי אן משופעת בבתי מלון ורובם מסביב לעיר העתיקה, שמהווה את האטרקציה העיקרית. אך למעשה, הוי אן שוכנת לחופו של הים ומשמשת כמקום נופש גם לווייטנאמיים עצמם. באתרי התיירות היא ידועה כעיר הפנסים והחייטים. 
העיר העתיקה היא האטרקציה המרכזית במקום. בתים ציוריים, חד-קומתיים, המשמשים לחנויות ומסעדות. הבתים צבועים בצבעים עזים ומקושטים בפנסי נייר. בבוקר מטיילים במקום רק התיירים בדרכם לגשר היפני, אך בלילה המקום שוקק כך שלא ניתן לזוז כמעט. שם פגשנו בפעם הראשונה את ההעדפה של אופנועים על פני בני-אדם. האטרקציה המרכזית בעיר הם החייטים. מאות חנויות של חייטים והם תופרים כל דגם בכל בד ביום אחד. בחרת היום, מחר תבוא למדידה ובערב יגיעו הבגדים לבית המלון. ניתן לבחור מעיתוני אופנה או להביא דוגמה מהבית. המחירים נעים מזולים ביותר ועד לסבירים. הבאתי מהבית דוגמה של מכנסיים שאני אוהבת במיוחד וקניתי שני זוגות מכנסיים אליהם התאמתי שתי חולצות. למחרת, באתי למדוד ובערב הכל הגיע מוכן למלון.
בדרכנו מהוי-אן להואה, העיר הבאה, עצרנו בשמורת הרי השיש (Marble Mountains). הרי השיש הם רכס, המורכב מחמש גבעות גבוהות, המכונות על שם חמשת היסודות: מתכת, מים, עץ, אש, אדמה. כיום רק הגבעה הגדולה פתוחה לטיולים, גבעת המים (Thuy Son) אך ניתן לבלות בה מספר שעות. ניתן כמובן לטפס במדרגות (152 במספר, ברוך), אך ניתן לחסוך את הרגלים לשוטטות במקום, שכרוכה, גם היא, בעליות וירידות. החיסכון מושג על ידי שימוש במעלית שמגיעה כמעט עד למעלה. מבחינה היסטורית המקום שימש כמקום להתבודדות, תפילה, וריגול אחרי הצבאות הכובשים (הצרפתים והאמריקאים). היום ניתן ליהנות ממערות תפילה מעוצבות ומגני פסלים מדהימים.
המשכנו בדרך מהוי אן להואה דרך מעבר ההרים היי ואן (Hai Van Pass), שתרגום שמו הוא “מעבר ים העננים.” בנקודה זו ההרים מגיעים עד לקו החוף ממש ולכן המעבר שימש כנקודה אסטרטגית בכל מלחמה. מי ששלט במעבר, שאורכו 21 ק”מ, שלט באזור. שמו נגזר מהאדים העולים מהים וגורמים לערפל המתעבה לכדי עננים. אנחנו עברנו את המעבר ביום ערפילי במיוחד. לא ראינו את הנוף המדהים הנשקף, אך הרגשנו היטב איך נשמתנו נעתקת בכל פעם שהנהג החליט לעקוף, כשאין לו כל שדה ראייה, והוא מהמר על חייו ועל חיינו. ההרים גבוהים, מיוערים, והפיתולים חדים במיוחד. איכות הכביש מעולה והוא נחשב לאחת האטרקציות שיש לרכוב בהן על אופנוע.
נשמנו לרווחה כשהגענו להואה, עיר שהייתה מקום מושבו של המלך (שושלת נגויין,) ושוכנת על גדות נהר הבושם. ייחודה של העיר ב”רובע הבירה,” או בשמותיו העממיים, העיר המלכותית, המצודה. הואה הפכה לעיר בירה בשנת 1802, והמצודה תוכננה על פי עקרונות גיאומטריים וגיאוגרפיים, עקרונות ווייטנאמיים, ועקרונות פילוסופיים של המזרח הקדום: חמש הנקודות החשובות: ארבע רוחות השמיים והמרכז; חמשת היסודות הטבעיים: מתכת, מים, עץ, אדמה, אש; וחמשת הצבעים הבסיסיים: אדום, כחול, צהוב, לבן, שחור; הרובע רבוע בצורתו, שטחו 5.2 קמ”ר ואורך כל אחת מצלעותיו הוא 2,235 מטרים. הוא מוקף חומה ברוחב 21 מ’ וגובהה 6.6 מ’. במלחמת הצפון והדרום ששימש הרובע העתיק כמקום מחסה לכוחות צפון ווייטנאם ולכן הופצץ בכבדות על ידי האמריקאים. בשנת 1993, כשהוכרזה כ”אתר מורשת עולמי” על ידי אונסק”ו, התחיל במקום שיחזור נרחב של העיר המלכותית שנחרבה. כבר היום ניתן לראות מבנים ושערים משוחזרים והם צבעוניים והדורים (ראו התמונה.)
מהואה טסנו להאנוי. הגענו בערב, לאחר איחור של הטיסה. הרוגים מחיכיון אינסופי שבכל פעם התארך עוד ועוד, בטיסת פנים של Vietnam Airlines. מרוב תיאומים לא הצלחתי לזכור אם בקשתי שיאספו אותנו מהשדה או שאנחנו אמורים לקחת מונית. ברמת העייפות (גם קצת ג’ט לג, ברוך) לא התאמצתי אפילו להיזכר, עד שיצאנו משדה התעופה וראיתי את שמי מתנוסס על שלט גדול וברור וכמעט נפלתי לזרועותיו של הנהג מרוב אושר. הנהג הביא אותנו אל המלון, La Siesta Diamond hotel , שנמצא בעיר העתיקה. בעצם בחרתי במלון אחר מקבוצת סייסטה, אך לא היה בו מקום לתאריכים שלנו ויד אלוהים היא שהובילה אותנו למלון זה. מכול המלונות שהיינו בהם היחס, המיקום, המסעדה בקומה העליונה, והספא – כולם יוצאי דופן. כשהגענו, חיכו לנו ליד דלתות הכניסה וקיבלו את פנינו כאילו היינו אורחים משכבר הימים. כבדו אותנו במיץ מדהים ועוגיות והתחילו להסביר מה יש במלון. קטעתי את דבריהם והסברתי שאנחנו כל כך עייפים וגם קצת רעבים שלא נזכור את זה עד הבוקר. מיד הציעו להזמין לנו מקום במסעדה The Gourmet Corner restaurante שבקומה העליונה של המלון, להעלות אותנו לחדר, ולהיפגש איתנו למחרת היום. וכך אכן היה, וכך גילינו שיש במלון מסעדה מדהימה, מרהיבה וטעימה, שהייתה לנו כבית.
סייפא: “מכל הבעיות שאולי תפגוש במסע, יהיו בני האדם הסכנה הגדולה ביותר. אבל אם תזדקק לעזרה, בני אדם הם שיעזרו לך.” לינדה סו פארק, “כד החרס השבור”