כולנו אוהבים להיות תיירים, כי זה אומר שחרור מחיי היום-יום, חופש, הנאה, מקורות עניין וזמן שבמירוץ השגרתי אין לנו זמן להעריך. תיירות היא מכשיר כלכלי רב עצמה, המספק מקומות עבודה, מחד, ומכניס מטבע זר למדינה מאידך. לכן, כל מדינה מנסה למשוך אליה כמה שיותר תיירים. מה עושה מדינה שאין לה אוצרות טבעיים כמו מפלי הניאגרה, או כמו ים המלח? פונה לאחד משני ערוצים (או לשניהם): האחד – עיצוב, שפירושו ייצור של פסלים, בניינים ומקומות ייחודיים ומעוררי סקרנות ועניין (וואו!), והשני – יצירת מיתוסים ואגדות הקשורים למקומות.
סקוטלנד עושה שימוש בשני הערוצים הללו לאור העובדה שכל מה שיש לה למכור לתיירים הוא הנוף. ויש להם נוף (תראה בעצמך ברוך, בתמונה למעלה, השטיחים הירקרקים – שחבל על הזמן) אבל זה כנראה לא מספיק למשוך את התיירים למזג האוויר הייחודי שלהם. הם התקנאו באייפל (שהפך להיות סמלה של פריז למרות ששקלו לפרקו בסופה של התערוכה שלמענה נוצר), ב”שער העננים” בפתחו של פארק המילניום בשיקגו (שבו נשא אובמה את נאום ההכתרה שלו), בגלריה לאמנות במילווקי, לחופו של אגם מישיגן בוויסקונסין, שעיצובה תלוי במיקומו של המתבונן – כריש ענק מכיוונים מסוימים, ומכיוונים אחרים – ספינת מפרש. העיצוב הייחודי הזה הוא פרי דמיונו של סנטיאגו קלטרווה (שעיצב גם את גשר המיתרים לרכבת הקלה בירושלים, ועוד).
סקוטלנד אימצה את נושא העיצוב, כפי שכבר הראיתי בפוסט הקודם בקשר לסוסי הקלפיס. הם בנו גם בית פרלמנט חדש (כן ברוך, הם תחת הדגל האנגלי, אבל הם שומרים על שלטון בענייני פנים, שלא לדבר שעכשיו הם בבעיה לאור התוצאה של משאל העם באנגליה. הם דווקא לא רוצים להתנתק!). הבית הוא מבנה משונה ביותר שבמרכזו עומדת התקשורת ולא חברי הפרלמנט. אולם המליאה מלא מצלמות הפועלות בכל ישיבה, כששלושה זרקורים מכוונים אל כל חבר פרלמנט, כדי שלא יהיה לה/לו צל על הפנים כשהמצלמות יפנו אליה/אליו (129 חברים). נכון, שיש בזה גם מידה גדולה של שקיפות – להיות כל הזמן באור הזרקורים. את האלמנט העיצובי החיצוני, זה שנראה כמו אקדח או כמו וילון, התקשו להסביר גם המדריכים הרשמיים של המקום.
גם את נושא המיתוסים אימצה סקוטלנד, שההיסטוריה שלה רוויה מלחמות (עם האנגלים) ובין המשפחות הגדולות (החמולות). סוסי הקלפיס הם שוב דוגמה טובה. האגדה מספרת שסוס הקלפי חי במעמקי אגמים ונהרות. הוא היה מפתה את הילדים לעלות על גבו. משעלו היו ידיהם נדבקות לגבו והוא היה מטביע אותם. אך האגדה המפורסמת מכולן היא האגדה על המפלצת מלוך נס (המכונה גם נסי). למרות שהיו עדויות משנים קודמות האגדה עצמה נולדה באפריל שנת 1933. זוג מקומי טען שהוא ראה חיה ענקית מתרוממת מעל באגם לוך, מיד נוצרה מפלצת. לאורך השנים ניסו לאתר אותה בעזרת חידושי הטכנולוגיה, אך פרט לממצאים שונים שהמדענים לא יכולים להסביר אין עדות לקיומה.
חוסר העדויות לא פגם במעמדו של האגם וכל תייר המכבד את עצמו מגיע ללוך נס – כך נוצרת תיירות, כפי שאמר המדריך שלנו: אל תשאלו אותי אם אני מאמין במפלצת, אני עובד בזה. אז את המפלצת לא ראינו, אבל ראינו את האגם הגדול ואת השלווה שמסביבו (גם את מאות התיירים ברוך), והבנו איך נוצרת אגדה. בשלווה (אולי שעמום?) הזו כשמישהו יוצר סנסציה היא מקבלת ממדים עולמיים.
סייפא: הצבע הירוק השולט יוצר רוגע עד כדי כך שהמדריך הסביר לנו שסקוטלנד היא מדינה קטנה שאין לטרור עניין בה ולכן גם אין אנשי אבטחה. אמן!
