בברלין עושים רבות כדי להנציח את סבלם של היהודים, את ההסכמה שבשתיקה של האזרחים הגרמנים, ואת הנרצחים עצמם. דוגמה מעניינת ושנויה מאד במחלוקת היא פרוייקט “אבני נגף”. מטרתו של הפרוייקט להנציח את כל היהודים שחיו בברלין לפני השואה, במקומות מגוריהם. האמן הגרמני גונטר דמינג אומר ש”אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח” ולכן הוא יוצר מרצפות בשטח של 10 סמ”ר מנחושת, חורט עליהן את השם, תאריך הלידה, ותאריך ונסיבות מותו של קורבן הנאצים ומטמין אותן בין אבני הרחוב בכתובת שבה התגורר, עבד או למד. ניתן למצוא אנדרטאות אישיות אלה ב- 1900 כפרים, עיירות וערים ברחבי גרמניה.
מצדדי הפרוייקט לעומת זאת, טוענים כי עצם ההשתהות מול האבן, השפלת המבט לקריאה (כמו הרכנת הראש לזכרון) והנוכחות המנצנצת של האבן איננה מאפשרת לשכוח את שאירע במקום ומהווה זכרון יום-יומי לאנשים המונצחים בכל מקומות מגוריהם מחד ולהתנהגות הגרמנים כלפי שכניהם מצד שני. המשפחות היהודיות המצדדות בפרוייקט התחילו ליזום את הנחת האבנים ואף לממן אותן. הפרוייקט חי ורוחש פעילות עד כדי כך שיש אפליקציה לאייפון בשם “אבני נגף בברלין“, שבעזרתה ניתן להתעדכן באבני נגף חדשות בברלין. בהמבורג התארגנה קבוצת נשים לתחזוקה יום-יומית ולמרוק של האבנים ובאמזון ניתן למצוא ספרים רבים העוסקים בו.
אנדרטת “החדר הנטוש“ (Der verlassene Raum), שנמצאת בככר קובנפלאטץ (Koppenplatz) ברובע מיטה בברלין, עוצבה על ידי האומן קרל בידרמן בשנת 1988 ביום הזכרון ה-50 לליל הבדולח ( 9 – 10 בנובמבר 1938 (בו נהרסו עשרות בתי יהודים). האנדרטה היא משטח ברונזה המדמה רצפת פארקט, ועליו שולחן ושני כסאות גם הם מברונזה ומקובעים למקומם. כסא אחד צמוד לשולחן ומוכן לישיבה ואילו הכסא השני הפוך על הרצפה ונותן תחושה כאילו התהפך במהלך עזיבה פתאומית של הבעלים. מסביב למשטח הברונזה/פארקט מוטבעים שלושת הבתים האחרונים של השיר ״הו הארובות״, מתוך קובץ השירים ״במעונות המוות״ (1947) של המשוררת הגרמניה-יהודיה נלי זקס (שותפתו של ש”י עגנון לפרס נובל) ויוצרים מסגרת:
הו מעונות המוות
המעוצבים כהזמנה
לבעל הבית שלמעשה היה אורח.
הו אצבעות
הנוגעות במפתן הבית
כסכין בין חיים למוות.
הו ארובות
הו אצבעות
וגוף ישראל בעשן השמימה.
סייפא: גם על ההנצחה אין הסכמה!