בברלין עושים רבות כדי להנציח את סבלם של היהודים, את ההסכמה שבשתיקה של האזרחים הגרמנים, ואת הנרצחים עצמם. דוגמה מעניינת ושנויה מאד במחלוקת היא פרוייקט “אבני נגף”. מטרתו של הפרוייקט להנציח את כל היהודים שחיו בברלין לפני השואה, במקומות מגוריהם. האמן הגרמני גונטר דמינג אומר ש”אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח” ולכן הוא יוצר מרצפות בשטח של 10 סמ”ר מנחושת, חורט עליהן את השם, תאריך הלידה, ותאריך ונסיבות מותו של קורבן הנאצים ומטמין אותן בין אבני הרחוב בכתובת שבה התגורר, עבד או למד. ניתן למצוא אנדרטאות אישיות אלה ב- 1900 כפרים, עיירות וערים ברחבי גרמניה.
אבל לא כולם רואים את הפרוייקט בעין יפה. מספר משפחות של יהודים שנרצחו ואף ראש עיריית מינכן וראש הקהילה היהודית במקום מתנגדים לו. בשנת 2004 אף נחקק חוק במינכן נגד הפרוייקט, מתוך המחשבה ששילובם של אבני הנגף באבני המרצפת גורם לדריכה על השמות וכך עלול לרמוס ולחלל את זכר הקורבנות. לאחר עשר שנים שקלה עיריית מינכן את עמדתה שוב ובחודש יולי האחרון החליטה שוב, שלא לאשר את הפרוייקט בתחומה. תביעות משפטיות תלויות ועומדות בנושא והוויכוח הציבורי עדיין בעיצומו, בעיקר לאור העובדה שהפרוייקט מנציח לא רק את היהודים אלא גם מיעוטים אחרים כמו הצוענים ואנשי הקהילות ההומו-לסביות.
מצדדי הפרוייקט לעומת זאת, טוענים כי עצם ההשתהות מול האבן, השפלת המבט לקריאה (כמו הרכנת הראש לזכרון) והנוכחות המנצנצת של האבן איננה מאפשרת לשכוח את שאירע במקום ומהווה זכרון יום-יומי לאנשים המונצחים בכל מקומות מגוריהם מחד ולהתנהגות הגרמנים כלפי שכניהם מצד שני. המשפחות היהודיות המצדדות בפרוייקט התחילו ליזום את הנחת האבנים ואף לממן אותן. הפרוייקט חי ורוחש פעילות עד כדי כך שיש אפליקציה לאייפון בשם “אבני נגף בברלין“, שבעזרתה ניתן להתעדכן באבני נגף חדשות בברלין. בהמבורג התארגנה קבוצת נשים לתחזוקה יום-יומית ולמרוק של האבנים ובאמזון ניתן למצוא ספרים רבים העוסקים בו.
אנדרטת “החדר הנטוש“ (Der verlassene Raum), שנמצאת בככר קובנפלאטץ (Koppenplatz) ברובע מיטה בברלין, עוצבה על ידי האומן קרל בידרמן בשנת 1988 ביום הזכרון ה-50 לליל הבדולח ( 9 – 10 בנובמבר 1938 (בו נהרסו עשרות בתי יהודים). האנדרטה היא משטח ברונזה המדמה רצפת פארקט, ועליו שולחן ושני כסאות גם הם מברונזה ומקובעים למקומם. כסא אחד צמוד לשולחן ומוכן לישיבה ואילו הכסא השני הפוך על הרצפה ונותן תחושה כאילו התהפך במהלך עזיבה פתאומית של הבעלים. מסביב למשטח הברונזה/פארקט מוטבעים שלושת הבתים האחרונים של השיר ״הו הארובות״, מתוך קובץ השירים ״במעונות המוות״ (1947) של המשוררת הגרמניה-יהודיה נלי זקס (שותפתו של ש”י עגנון לפרס נובל) ויוצרים מסגרת:
הו מעונות המוות
המעוצבים כהזמנה
לבעל הבית שלמעשה היה אורח.
הו אצבעות
הנוגעות במפתן הבית
כסכין בין חיים למוות.
הו ארובות
הו אצבעות
וגוף ישראל בעשן השמימה.
האנדרטה ממחישה את תחושת ה”אין”, העזיבה החפוזה. היא נמצאת בכניסה לגינה ציבורית שבכיכר, ללא גדרות, ורק שלט קטן בצד מצהיר על זהותה. גם אנדרטה זו זכתה לדיון ציבורי, כשההתנגדויות מגוונות. חלק מהשכנים התנגדו לאנדרטה המוצעת ואמרו שלמקום אין קשר להיסטוריה יהודית, וחלק אמרו שהאנדרטה קטנה מדי ויתעלמו ממנה. בידרמן עצמו משך את ההצעה כשגילה שליד מקום האנדרטה מתכוונים להקים “שירותים לכלבים”. בסופו של דבר האנדרטה הוקמה ונחנכה בשנת 1996, אבל המתנגדים שאמרו שיתעלמו ממנה צדקו. ביום ביקורנו במקום מצאנו שני צעירים סועדים את ליבם על השולחן כאילו הוא שולחן פקניקים (ראו התמונה מימין). הם לא הבינו מדוע אנחנו לוטשים אליהם עיניים עד שדב, המדריך, נגש אליהם והסביר להם היכן הם אוכלים. גם אז לא מיהרו ללכת.
סייפא: גם על ההנצחה אין הסכמה!
