זיכרון במחלוקת – לזכור בברלין את היהודים

Stolpersteinזמן קריאה: 5 דק’

בברלין עושים רבות כדי להנציח את סבלם של היהודים, את ההסכמה שבשתיקה של האזרחים הגרמנים, ואת זיכרון הנרצחים עצמם. דוגמה מעניינת ושנויה מאד במחלוקת היא פרויקט “אבני נגף”. מטרתו של הפרויקט להנציח את כל היהודים שחיו בברלין לפני השואה, במקומות מגוריהם. האמן הגרמני גונטר דמינג אומר ש”אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח” ולכן הוא יוצר מרצפות בשטח של 10 סמ”ר מנחושת, חורט עליהן את השם, תאריך הלידה, ותאריך ונסיבות מותו של קורבן הנאצים ומטמין אותן בין אבני הרחוב בכתובת שבה התגורר, עבד או למד. ניתן למצוא אנדרטאות אישיות אלה ב- 1900 כפרים, עיירות וערים ברחבי גרמניה.

Stolperstein2אבל לא כולם רואים את הפרויקט בעין יפה. מספר משפחות של יהודים שנרצחו ואף ראש עיריית מינכן וראש הקהילה היהודית במקום מתנגדים לו. בשנת 2004 אף נחקק חוק במינכן נגד הפרויקט, מתוך המחשבה ששילובם של אבני הנגף באבני המרצפת גורם לדריכה על השמות, ולא לזיכרון שלהם, וכך עלולים לרמוס ולחלל את זכר הקורבנות. לאחר עשר שנים שקלה עיריית מינכן את עמדתה שוב, אך החליטה, שוב, שלא לאשר את הפרויקט בתחומה. תביעות משפטיות תלויות ועומדות בנושא והוויכוח הציבורי עדיין בעיצומו, בעיקר לאור העובדה שהפרויקט מנציח לא רק את היהודים אלא גם מיעוטים אחרים כמו הצוענים ואנשי הקהילות ההומו-לסביות.

מצדדי הפרויקט לעומת זאת, טוענים כי עצם ההשתהות מול האבן, השפלת המבט לקריאה (כמו הרכנת הראש לזיכרון) והנוכחות המנצנצת של האבן איננה מאפשרת לשכוח את שאירע במקום ומהווה זיכרון יום-יומי לאנשים המונצחים בכל מקומות מגוריהם מחד ולהתנהגות הגרמנים כלפי שכניהם מצד שני. המשפחות היהודיות המצדדות בפרויקט התחילו ליזום את הנחת האבנים ואף לממן אותן. הפרויקט חי ורוחש פעילות עד כדי כך שיש אפליקציה לאיפון בשם “אבני נגף בברלין“, שבעזרתה ניתן להתעדכן באבני נגף חדשות בברלין. בהמבורג התארגנה קבוצת נשים לתחזוקה יום-יומית ולמרוק של האבנים ובאמזון ניתן למצוא ספרים רבים העוסקים בו.

אנדרטתהחדר הנטוש (Der verlassene Raum), שנמצאת בככר קובנפלאטץ (Koppenplatz)  ברובע מיטה בברלין, עוצבה על ידי האומן קרל בידרמן בשנת 1988 ביום הזיכרון ה-50 לליל הבדולח ( 9 – 10 בנובמבר 1938 (בו נהרסו עשרות בתי יהודים). האנדרטה היא משטח ברונזה המדמה רצפת פארקט, ועליו שולחן ושני כסאות גם הם מברונזה ומקובעים למקומם. כיסא אחד צמוד לשולחן ומוכן לישיבה ואילו הכיסא השני הפוך על הרצפה ונותן תחושה כאילו התהפך במהלך עזיבה פתאומית של הבעלים. מסביב למשטח הברונזה/פארקט מוטבעים שלושת הבתים האחרונים של השיר ״הו הארובות״, מתוך קובץ השירים ״במעונות המוות״ (1947) של המשוררת הגרמניה-יהודיה נלי זקס (שותפתו של ש”י עגנון לפרס נובל) ויוצרים מסגרת:

הו מעונות המוות
המעוצבים כהזמנה
לבעל הבית שלמעשה היה אורח.

הו אצבעות
הנוגעות במפתן הבית
כסכין בין חיים למוות.

הו ארובות
הו אצבעות
וגוף ישראל בעשן השמימה.

deseted-roomהאנדרטה ממחישה את תחושת ה”אין”, העזיבה החפוזה. היא נמצאת בכניסה לגינה ציבורית שבכיכר, ללא גדרות, ורק שלט קטן בצד מצהיר על זהותה. גם אנדרטה זו זכתה לדיון ציבורי, כשההתנגדויות מגוונות. חלק מהשכנים התנגדו לאנדרטה המוצעת ואמרו שלמקום אין קשר להיסטוריה יהודית, וחלק אמרו שהאנדרטה קטנה מדי ויתעלמו ממנה. בידרמן עצמו משך את ההצעה כשגילה שליד מקום האנדרטה מתכוונים להקים “שירותים לכלבים”. בסופו של דבר האנדרטה הוקמה ונחנכה בשנת 1996, אבל המתנגדים שאמרו שיתעלמו ממנה צדקו. ביום ביקורנו במקום מצאנו שני צעירים סועדים את ליבם על השולחן כאילו הוא שולחן פיקניקים (ראו התמונה מימין). הם לא הבינו מדוע אנחנו לוטשים אליהם עיניים עד שהמדריך שלנו ניגש אליהם והסביר להם היכן הם אוכלים. גם אז לא מיהרו ללכת.

יד זיכרון נוספת שהוקמה בברלין וגררה לא מעט מחאות היא “האנדרטה ליהודי אירופה שנרצחו,” שנמצאת בברלין, לצד מרכז מידע תת-קרקעי הכולל את שמותיהם של כל הקורבנות הידועים של השואה, ותערוכה בנושא השואה. האנדרטה המשתרעת על שטח של 19,000 מ”ר, כוללת 2,711 קוביות בטון, כמספר דפי התלמוד הבבלי, כסמל לנצחיות התרבות היהודית גם לאחר השואה. לקוביות הבטון אורך זהה של 2.38 מ’, ורוחב זהה של 0.95 מ’, אך גובהם שונה, בין 0.2 מ’ ל-4.8 מ’. הקוביות מוצבות במרחקים שווים האחת מהשנייה, ובין אבני הבטון יש שבילים צרים, המאפשרים לצופה לחצות את האנדרטה. כתוצאה ממבנה השתי וערב, טיול בין הקוביות נותן את ההרגשה של טיול בין מצבות בית עלמין, או תחושה של קבר מבטון הסוגר עליך. לעיתים מתאפשרת הצצה לסביבה, מעין הגחה לחיים.

הקוביות צופו בחומר כימי מיוחד שלא מאפשר השארת כתובות גרפיטי של חברת הכימיקלים הגרמנית “דגוסה.” במהלך העבודה הסתבר כי החברה הייתה שותפה בחברה “דגש,” שייצרה את גז ציקלון B בימי השואה. על מנת לכפר, התחייבה החברה לספק את הצבע לצביעת הקוביות בלא עלות גם בעת ההקמה, וגם בכל צביעה עתידית של האנדרטה.

האנדרטה ממוקמת מעט דרומית לשער ברנדנבורג, בדיוק במקום בו שכנו לפני כן משרדי הקנצלר של היטלר. ויחד עם זאת היא נמצאת בקרבת מרכז עסקים, כך שאנשים רבים חולפים על פניה. לזכור ולעולם אל לשכוח. למטייל בתוכה היא נותנת הרגשה מאוד כבדה של אבדן ובלבול.

בתחילה זכתה במכרז להקמת האנדרטה ציירת בשם קריסטין ז’קוב מרקס, אך הצעתה התגלתה כבלתי ניתנת לביצוע. לכן הוצע מכרז נוסף וב – 1997זכה האדריכל היהודי – אמריקני פיטר אייזנמן בביצוע הפרויקט. בתחילה התכוון להשאיר את הכיכר הענקית ריקה ובה רק תחנת אוטובוס אחת שממנה ייצאו אוטובוסים למחנה הריכוז זקסנהאוזן. אך לבסוף הוחלט על קוביות הבטון המעיקות.

גם אנדרטה זו נתקלה במכשולים ומחלוקות. מהפן האמנותי נטען, שאייזנמן לא הבהיר מעולם את הרעיון העומד בבסיסו של העיצוב שלו. בשום מקום באתר, או בסביבתו, אין שלט המתאר את משמעות הסידור של קוביות הבטון. מהפן הפרקטי נטען כנגדה שאין בה נגישות לכיסאות גלגלים. הפן החברתי בא לידי ביטוי כשקבוצות שונות יצאו נגד הקמת אנדרטה המיוחדת דווקא לזכר היהודים, מבלי להזכיר את עם הצוענים או את ההומוסקסואלים

סייפא: “כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים” קרלוס רואיס סאפון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *