לפעמים אנחנו חשים ללא אנרגיה. אנחנו לא רוצים לדבר עם אף אחד, אנחנו לא רוצים לקרוא ולא רוצים לראות או לשמוע שום דבר. התחושה הכללית היא כאילו נשארנו קליפה. אף אחד לא גר בפנים. כאילו שמנו שלט: “יצאנו לחופשה.” מי לא זוכרת איך קמה מהמיטה אחרי מחלה טובה והרגישה שאין לה כוח להתמודד עם שום דבר, רק תעזבו אותה בשקט, באמא’שלה. בדרך כלל חוסר האנרגיה בא לאחר התמודדות עם אירועים קשים או מחלות. אבל, לאחרונה אני מרגישה כך בסופו של כל יום. שלא לדבר כמה מהר מגיע סופו של היום!
ולא תגידו שהתאמנתי במשך שעות, או בניתי בניינים או עסקתי בעבודה מעייפת. אין שום הצדקה לכך שאין לי זמן ואנרגיה ואני רק רוצה קצת שקט. הגעתי למסקנה שיש “זוללי זמן ואנרגיה” שמתגנבים מבלי שאנחנו ערים להם. הדברים שגורמים לי לתחושת לחץ לאורך שעות היום אינם קשורים ממש למה שאני רוצה, אלא למה שקורה סביבי, ולעובדה שאינני מספיקה לעשות את מה שאני באמת רוצה או צריכה. זוללי האנרגיה הכי גדולים הם האירועים הקשים והעצובים שמייצרים לחץ. החל מהחדשות, בהן מספרים על משפחה שלמה, שנהרגה בתאונת דרכים. אין לי קשר למשפחה ואינני מכירה אף אחד שמכיר אותה אפילו. אבל, מיד עולה תחושת מועקה, מציפה אותי ומתיישבת לה בעמקי תודעתי.
אירועים אחרים שמשבשים את חיינו ודורשים מאתנו התייחסות ו”שותים” את הזמן והאנרגיה האנרגיה שלנו הם התקלות והסידורים. אם המחשב לא עלה, או המדפסת התקלקלה, צריך להתחיל טיפול מול טכנאי. קודם כל צריך למצוא את הטכנאי המתאים, להסביר את התקלה, להגיע עם המכשיר, למצוא חניה, לסחוב. כל זה מייצר לחץ שגורם לאיבוד אנרגיה הרבה יותר גדולה מאשר הכוח הפיסי של “סחבתי את המחשב.” אותו הדבר לגבי מה שמכונה “סידורים”. צריך לדבר עם חברת התקשורת כדי לשפר את קליטת האינטרנט. את מקשיבה לתקליט מעצבן או למוסיקה שחוזרת על עצמה ומרגישה לאורך דקות ארוכות שאף אחד לא סופר אותך. ברגע שהפכת מנוייה, תושבת עיר, תושבת מדינה (מחק את המיותר, ברוך) את כבר לא מעניינת והזמן שלך הפקר. ההרגשה הזו והצורך להירגע כדי לבצע את ה”סידור” גובה אנרגיה רבה.
אבל יש גם אנשים שזוללים לנו את האנרגיה ואני לא מתכוונת לאלה ש”שותים” לנו את הזמן כי פשוט משעמם להם או שהם צריכים אוזן קשבת. רק אמרת שלום יפה לשכן מהבניין ומיד הוא שואל על לחץ המים. ועוד לפני שהתחלת לענות הוא ממשיך ומספר לך על הבן שלו, שמצא מהנדס מים מצוין. הוא בכלל עובד בהי-טק ויש לו שלושה ילדים. אשתו היא עורכת דין אז היא שלחה מכתב והמהנדס בא וייעץ. האינסטלטור, שהוא הכי טוב בעולם מניסיון, בא ותיקן ועכשיו אפשר לרחוץ את כל הילדים באמבטיה וזה לא לוקח שעות. כל הסיפור הזה נאמר בנשימה אחת, ואת הופכת לשבויה – מהנהנת במקום הנכון ומביעה רגשות: התפעלות, השתתפות בצער וכד’, ומרגישה איך הזמן והאנרגיה שלך נוזלים להם.
המאמנים מספרים על המרצה לפילוסופיה שהגיע לכתה ושם לפני תלמידיו צנצנת ריקה. הוא מילא את הצנצנת באבנים גדולות ושאל את תלמידיו אם הצנצנת מלאה. התלמידים ענו שהצנצנת מלאה. הוא הוסיף לצנצנת אבנים קטנות וניער את הצנצנת כדי שיתערבבו ברווחים שבין האבנים הגדולות. שוב שאל את תלמידיו אם הצנצנת מלאה עכשיו. התלמידים השיבו שוב, שהצנצנת מלאה. המרצה שפך לתוך הצנצנת חול שימלא את הרווחים. שוב שאל את תלמידיו אם הצנצנת מלאה. הפעם ענה סטודנט אחד, שהוא חושב שהצנצנת מלאה אבל מניסיון הפעמים הקודמות כנראה שהיא לא. ואכן המרצה הביא מים ושפך אותם לתוך הצנצנת.
המרצה הסביר לתלמידיו שהצנצנת היא החיים של האדם. האבנים הגדולות מייצגות את הפרויקטים או האירועים החשובים בחיינו, למשל את המשפחה שהקמנו ואת הזמן שאנחנו מבלים בחברתה, את בריאותנו ויחסינו החברתיים. אם נוציא את האבנים הקטנות, החול והמים עדיין יהיו לנו חיים מספקים מאוד. האבנים הקטנות מייצגות את הדברים הפחות חשובים בחיינו, שניתן לחיות בלעדיהם, אבל הם עדיין חשובים כמו העבודה שלנו, הבית שלנו, תחביבים ונושאים שמעניינים אותנו. דברים אלה משתנים והם אינם הכרחיים לקיומנו. החול והמים מייצגים דברים קטנים שמבזבזים לנו זמן, כמו צפייה בטלוויזיה או שימוש בטכנולוגיות אחרות.
כששאל המרצה את תלמידיו מה למדו מה”ניסוי” שעשו הם ענו, שיש להם כנראה הרבה יותר זמן ממה שהם חושבים. המרצה ענה להם שלא זו תוצאת הניסוי, אלא שהחיים שלהם הם כמו צנצנת. אם לא היו מכניסים לצנצנת את האבנים הגדולות תחילה, לא היו יכולים להכניס אותן בסוף. כלומר, יש לזהות תחילה את הדברים החשובים לנו באמת ולהתחיל לעסוק בהם כי אחרת הם עלולים להתפספס מרוב חול ומים.
האנשים שאני רואה בהם כזוללי אנרגיה הם לעיתים אנשים הקרובים אלינו ו”לא נעים” לנו להגיד להם שאנחנו עסוקים ב”אבנים הגדולות”. אנשים שאוהבים דרמות ולכן הם צמודים לחדשות יומם ולילה ומוודאים ששמעתי את הידיעה החדשה האחרונה, מתוך דאגה לי כמובן. האנשים ש”אוהבים” לעזור, תוך שהם דוחפים את האף לעניינים לא להם, ואני עסוקה בלהדוף את הכוונות הטובות שלהם. בסוף, הם נעלבים ומתלוננים אחר כך ש”ניצלו” אותם וכולם כפויי טובה כלפיהם. וישנם גם האנשים ש”אוהבים” לסבול, אבל רק כשהאחרים יודעים על כך. הם לא יושבים לבד בחושך, אלא טורחים לידע על מצבם הקשה, לדעתם. לדוגמה, החברה הטובה שמקוננת במשך שעות וימים על אבא / בעל / בן שלא מתנהלים כמו שהיא חושבת שצריך. ואז, אני מרגישה חייבת לעזור, לייעץ, לנסות לשתף מהידע שלי ואפילו להציע עזרה. אבל היא כלל לא מקשיבה. רק רצתה ליצור אצלי תחושת אשמה, כי אצלי הרי הכול בסדר, ורק אצלה החיים כל כך קשים וגם קצת אמפטיה.
החוכמה איך לשמר אנרגיה וזמן טמונה במילה “לא!” המילה השנואה כל כך על ילדים ומבוגרים כאחת. אף אחד לא אוהב לקבל תשובה שלילית. כשאנחנו שואלים שאלה אנחנו מצפים לתשובה מסוימת, חיובית כמובן, שאחרת לא היינו שואלים. לדוגמה, אפשר לאכול קצת גלידה? ברור שאנחנו רוצים לאכול גלידה, לא? אבל המילה הזו חיונית לבריאות הנפשית, לחלוקת הזמן ולאנרגיה המוגבלת שלנו. מותר להגיד, “לא עכשיו” ולא להסתכל על ההודעה שנכנסה. לא עכשיו, אני אחזור אליך! הצבת הגבול בין הזמינות לבין העיסוק באבנים הגדולות היא המפתח! היום יותר מתמיד!
סייפא: “אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?” מסכת אבות, א, י”ג – כשאתפנה!
יפה אמרת. נהניתי מהבלוג. בדיוק השבוע חשבתי על האבנים הגדולות של כל עשור בחיי, אבל לא היו לי המילים “אבנים גדולות”. תודה.
דניאלה יקרה,
כיף לשמוע ממך ועוד יותר כיף לשמוע שנהנית מהבלוג ושעזרתי לך למצוא את המילים. כשאת בסביבה צרי קשר ונפגש.