זמן יש לי עכשיו, אז לאן נעלמו לי המילים?

זמן קריאה: 5 דק’

זמן זמןיש לכולנו בשפע עכשיו. גם אם הזמן הזה לא ממש בשליטתנו. לא צריך לצאת לקניות – אין איפה. לא צריך ללכת לחדר כושר או להסיע את הילדים לחוגים. הכל סגור. אם מאוד רוצים – יש זום מבלי לזוז מהבית (לפחות חוסכים זמן נסיעה). לי היה זמן גם לפני שהקורונה הפציעה בחיינו. אז למה לא כתבתי בלוג קודם? ולמה אני כותבת עכשיו? כשעבדתי, לא היה לי זמן. אבל כשיצאתי לפנסיה, פחדתי שלא יהיה לי על מה לכתוב, שלא לדבר – את מי זה מעניין? אבל כשראיתי שאני חוזרת על הסיפורים שלי שוב ושוב הבנתי שבלוג מהווה אפשרות לעדכון מרחוק ובזמנו החופשי של המתעדכן, שמירה על קשר עם חברים רבים, עזרה בטיפים לאנשים, וגם – לא צורך כל כך הרבה זמן. אבל הנה מה שחששתי ממנו קרה: אין לי על מה לכתוב!

נושאי כתיבה יש בשפע! אבל הם כל כך מעייפים, שלא ממש בא לכתוב עליהם. על מה אכתוב? על המצב הקשה של המדינה? יש החושבים שמצבה טוב כפי שמעולם לא היה, לא לדבר כשמשווים לשאר העולם. על הפיות מפיקי המרגליות שגם בטוחים שהם ורק הם צודקים ואין אמת אחרת? וכך סוחבים אותנו מבחירות לבחירות כשלא ברור אפילו למה. על המעשים שלא אמורים להיעשות לפי דין ולפי חוק? על כך שאנשים מושכים זמן בתקווה שהזמן יעבור וחוק ההתיישנות יציל אותם? יש המוצאים הסברים וצידוקים. על מזג האויר המטורף – החורף מתחיל בשיטפונות מטורפים ואז לאורך חודשים אנחנו מטיילים בים בין סגר לסגר? ואז, כשמגיע החורף שוב לביקור קצר שוב יש שטפונות, רוחות וקור.

אני כל כך מעריצה את כותבי הטורים השבועיים בעיתונים. איך הם מוצאים על מה לכתוב כל שבוע? אבל לאחרונה שמתי לב, שכל בעלי הטורים ב- “7 ימים” של ידיעות אחרונות למשל, כותבים סביב אותו נושא, רק מזוויות אישיות. אז הבנתי שהעורך מפיץ בין הכותבים את הנושאים העיקריים שבהם יעסוק הגיליון והם לא באמת צריכים לשבור את הראש ולחפש נושא. לי זה לא ממש עוזר כיוון שאין לי עורך והבלוג הוא בעצם “עיתון” של אדם אחד שרוצה לשתף את חבריו ואת “העוברים ושבים” בסיפורים מחייו. לפעמים, סיפור של איש אחד עוזר מאוד לאנשים אחרים, חוסך להם זמן, מהווה טיפ, או מציע דרך פעולה אחרת, נוחה יותר, או נכונה יותר. כותבי הטורים בתקשורות הכתובה “רק” צריכים לשלוח את הטור בזמן. נכון, שכתיבה היא לא כפתור שניתן ללחוץ עליו והופ – פוסט, טור, מאמר, או ספר. הכתיבה היא מלאכה שדורשת גם הלך רוח מתאים. ריכוז, כוונה וכמובן – זמן. לפעמים לוקח הרבה זמן להיכנס ל”מצב כתיבה” ואז פתאום נגמר הזמן.

כתבתי את הטקסט שלמעלה בסוף השבוע שעבר כדי לשלוח אותו ביום שלישי, שבו אני בדרך כלל מפרסמת ורק היום (יום שלישי) הבנתי שבסוף – לא סיימתי את הפוסט וכמובן שגם לא פרסמתי אותו. זה כמובן הביא אותי לחשוב: למה זה קרה? מה, נהייתי כל כך עסוקה? אז זהו – שלא. שום דבר מיוחד לא קרה, הזמן פשוט נוזל לי דרך האצבעות. רק התיישבתי למחשב וכבר עברו 3 שעות! אולי תקומי קצת, אומר אישי שיחיה. ואני רוצה להגיד לו שרק עכשיו התיישבתי ואז אני מגלה בתחתית המסך את השעון. עברו 3 שעות. אבל הזמן הזה עבר ב”טעינה עצמית.” כלומר, קראתי חומרים שונים באינטרנט ובעצם למדתי דברים חדשים. יקח קצת זמן עד שאצליח לעבד אותם ולשבץ אותם בפוסטים. למעשה, יש לי “מעצור כתיבה.” כדי לצאת ממעצור כתיבה שמעתי רעיונות שונים. אחד הרעיונות המעניינים ששמעתי הוא ל”שנות אווירה”. כלומר, להפסיק לבהות במחשב וללכת לבית קפה. שם יצוצו לי הרבה רעיונות. יכול להיות, אבל בתי הקפה סגורים!

הטקסט שלמעלה פורסם לפני שנים מספר ואני רק הוספתי מספר נושאים שלא בא לי לכתוב עליהם, והנה המצב חוזר על עצמו – נשארתי ללא מילים. הפעם אני יכולה להאשים את הקורונה בכך שלא בא לי לכתוב. אבל, זה נכון רק חלקית. אמנם סגרו את התרבות, את המסעדות, את המלונות ואפילו את שדה התעופה והם היו נושאי הכתיבה שלי. אבל אני בהחלט יכולה לכתוב על החוויות האישיות שלי בימי קורונה. לסכם את השנה שעברה ולהביע את כל התקוות לשנה הבא. אפילו לשתף בתופעות הלוואי מהחיסונים. אבל כולם עברו השנה את אותן החוויות, דאגות ופחדים, אז למה לטחון “מים?”

רעיונות בבקשה - איורהעם האמריקאי התעשת בחלקו והצליח להחליף את הנשיא שלו. אין צל של ספק שאת הנזקים לאומה האמריקאית שהצליח לעשות טראמפ יקח זמן רב לתקן. אבל השפיות הצליחה להפציע דרך ים השקרים וההסתה. העובדה ששום דבר לא השתנה אצלינו מאז הפעם הראשונה בה פרסמתי את הפוסט הזה – השחיתות אותה שחיתות, הפטפטת והשקרים עולים כפורחים, הפרשנים ומומחי הרפואה עסוקים בלהפחיד את הציבור והחדשות מדכאות. כל אלה מערערים לי את החשק לכתוב וגורמים לי לחשוב שהכל כל כך נדוש ומשעמם. על כל פנים אשמח מאוד לקבל מכם, קוראים יקרים שלי, רעיונות לכתבות הבאות. בתחתית הפוסט יש סמלון קטן ולידו כתוב: “השאירו תגובה.” זה המקום שלכם לשתף ולשלוח אלי (ולעולם) את ההרהורים והרגשות שלכם והרעיונות לעתיד.

סייפא – תגידו, מאיפה היה לי זמן להספיק את כל העולם ובניו כשעבדתי, למדתי, הייתי עקרת בית, בת, אמא ורעייה? או שאולי קרה משהו לזמן?

6 תגובות בנושא “זמן יש לי עכשיו, אז לאן נעלמו לי המילים?”

  1. אז אני אומרת: אין לי רעיונות וגם לא נושאים, אבל יש לי לומר שמאד היה לי נחמד לקרוא שאין לך מה לכתוב ובמשך 5 דקות קראתי את כל ה”איך נגמרו לי המילים” וראי זה פלא הם לא נגמרו לך אז אני מבקשת שתמשיכי לכתוב את הפוסט/טור/ברוך או איך שתקראי לזה ואני אהנה לקרוא אותם. אז יהלא תמשיכי …..

  2. איש עסקים ידוע בשיקגו אומר ש”אם אתם רוצים שמשהו יעשה, תנו אותו לאדם עם הכי פחות זמן לעשות אותו.”

    כשאנחנו עסוקים, הזמן הופך למשאב נדיר ואנחנו מנהלים אותו במשמעת חזקה יותר. כשאנחנו לא עסוקים, הוא נזיל. הכל יכול לחכות. אנחנו לא מבינים שבעצם אנחנו אלה שמחכים. לכן כדאי לעשות משהו נוסף, כדי לתת לזמן משמעות נוספת.

    ולגבי הסיפורים – ספרי איך היו הנסיעות ומה חדש לגבי פרסום הספר.

    1. אכן כך הוא, ככל שאנחנו עסוקים יותר יש לנו יותר זמן! למרות שזה נשמע ממש פרדוקסלי.
      ולגבי הסיפורים – רגע, רגע.
      הכל בדרך.
      תודה על התגובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Are you human ? האם אתה בן אדם *