חופש הביטוי או חופש הדיכוי

ישראל היא מדינה של קיבוץ גלויות ולכן יש חשיבות מיוחדת לחופש הביטוי לדעות שונות, כמו  לריבוי השמות השונים שיש למאכלים מסויימים במסגרת חופש הביטוי. דווקא האחדות היהודית באה לידי ביטוי במאכלים זהים בין העדות, למרות השמות השונים, ועם שינויים ותוספות לפי המצוי בארץ ובתרבות שממנה בא. לדוגמה, החמין שכל אשכנזי בטוח שזאת המצאה מזרח אירופאית קיים בכל העדות, אם כי בשמות שונים: הטשולנט הופך להיות “אוסבו” אצל הבוכרים, “הריס” אצל התימנים, או “ביריאני” על ידי יהודי הודו. לביבות חנוכה, הלא הם הלאטקס הפכו לרושטי בשווייץ (עם בייקון ברוך, אלא מה?), אערוק בעירק, עיג’ה בסוריה . . .

חופש הביטוי מאפשר את השמות השונים של התבשילים ולא משנה את מהותם (חשוב רק זמן הבישול הארוך, ברוך), בנושאים אחרים אנו מאמינים ששינוי השם ישנה את המזל, ההתייחסות או אפילו המציאות. שאחרת, איך נסביר את גלגולי המילים והשמות שעוברים מונחים וביטויים שונים, “מיתוג מחדש” קוראים לזה במגזר העסקי. ואמרו כבר הגששים, “כל חנות ירקות הופכת לבוטיק הפרי והירק“. (תסתכל ברוך מה כתוב על התמונה בקישור. ולא, זאת איננה המלצה לרכוש אצלם!)

כך נוצרת “מכבסת השמות” ומתגלגלים להם המונחים; לדוגמה: החיבור, כן זה שלמדנו בבית הספר, הפך להיות הבעה בכתב, מה שלא העלה את קרנו, ואז הוא הפך להיות אוריינות וכיוון שגם זו לא הייתה אהודה על התלמידים, היום הוא כבר כתיבה יצירתית (יצירתיות=הי-טק, מה לא ברור ברוך?) הספר הפך להיות מעצב שיער, פועלי הזבל הפכו לעובדי מחלקת התברואה, הזקן, שנעלב לפני 50 שנה, הפך להיות קשיש, שבתורו הפך להיות אזרח וותיק (הבא בתור – אזרח עתיק?), קופת החולים הפכה להיות שירותי בריאות (מעניין מה יעשו החולים?)

ולא אמרנו עדיין מילה על הסלנג הנפוץ במקומותינו, שלא רק משנה את משמעותן של המילים ועושה בהן שימוש “יצירתי”, אלא הופך אותן לחלוטין. לדוגמה “חבל על הזמן” הוא ביטוי שמשמעותו, שדבר הוא חסר ערך עד כדי כך שחבל לבזבז עליו זמן יקר. משמעות הביטוי בסלנג הוא הפוך: להיות דבר מדהים, בעל ערך, מאוד איכותי ושווה לבזבז עליו את הזמן. גם מקומו של האבסורד לא נפקד; עולם הציפורים אומץ על ידי הסלנג כבר לפני חמישים שנה  בצירוף המילים “עוף מפה”, במובן של הסתלק. הסלנג העדכני משתמש בעולם זה בביטוי “עף על עצמו”, שמשמעותו “חושב את עצמו”. אבל אפילו ציפור לא יכולה לעוף על עצמה!

הכוח שאנו מייחסים לשפה לא מונע מאיתנו לעשות שימוש פזיז בחופש הביטוי: “הוא רק מדבר”, “מה יש? אסור לדבר?” יותר ויותר אנחנו “מאווררים” לחלל מילים פוגעניות, מעליבות, כוחניות ואז מיתממים ונאחזים בחופש הביטוי (זה דמוקרטיה פה!) בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי נאמרים דברים קשים ונראה שאין לה, לדמוקרטיה, גבולות. אך הזכות לחופש הביטוי מוגבלת על ידי זכויות המוגנות של האחרים. לדוגמה הזכות שלא להיפגע, שבעצם אומרת שיש מילים פוגעניות, ביטויים ומשפטים שכל כוונתם לפגוע (הקללות למשל). טענת הפגיעה הובילה לרצח הנורא בעיתון “שארלי הבדו”. העיתון, לטענת המוסלמים, פגע באמונתם. לא, אין הצדקה לרצח, אך – מהם גבולות חופש הביטוי?

בארה”ב, ארץ בה הזכויות האזרחיות נוכחות בשיח היום-יומי, (ובתקופת טראמפ, ברוך) הגיעו הדברים לידי קיצוניות. “החופש שלא להיפגע,”  כפי שקוראים לזכות זו, מביא לידי סתימת פיות. לדוגמה, בשם הזכות שלא להיעלב יכולים הסטודנטים להודיע למרצה, שהחומר שהוא מלמד פוגע ברגשותיהם, או בדתם, או באמונותיהם ולסרב ללמוד או לנהל דיונים/ויכוחים ההכרחיים ליצירת אדם חופשי וחושב. זכות זו היא כל כך אישית, שכל מילה יכולה להיחשב כפגיעה ב… – אז מה הם גבולות החופש שלא להיפגע?

ולעומת זאת, הנאומים האחרונים של ראש הממשלה, “כנסו בהם בכל הכוח.” מה זה אומר? קחו רכב ותדרסו אותם? קחו נשק ותרביצו, או אולי תירו בו? המתקפות המילוליות נגש בנט ואנשי ימינה – מה הן אם לא מתקפות? אלימות שמנסה לשנות את העולם. לכנות את מישהו “רשע” הוא לקלל אותו. להוציא על מישהו “דין רודף” זה להזמין את הרצח שלו. כל אלה הם חילול השם על מזבח היוהרה. אין בקללות כל חופש ביטוי שהוא, כיוון שאין כאן כל דעה או מחשבה, נאצה לשמה. גם חופש הביטוי מוגבל כשמגיעים להסתה לגזענות, לאלימות או לטרור, המרדה, ועוד.

סייפא: “אני מתנגד לדבריך, אבל אלחם עד מוות על זכותך להגיד אותם”, וולטר.