חופש הביטוי או חופש הדיכוי


תמונה של מילים
ישראל היא מדינה של קיבוץ גלויות ולכן אנו רגילים שלמאכל יש שמות שונים. האחדות היהודית שבאה לידי ביטוי גם במאכלים זהים בין העדות, עם שינויים ותוספות לפי המצוי בארץ ובתרבות שממנה בא. לדוגמה, החמין שכל אשכנזי בטוח שזאת המצאה מזרח אירופאית קיים בכל העדות, אם כי בשמות שונים: הטשולנט הופך להיות “אוסבו” אצל הבוכרים, “הריס” אצל התימנים, או “ביריאני” על ידי יהודי הודו. לביבות חנוכה, הלא הם הלאטקס הפכו לרושטי בשווייץ (עם בייקון ברוך, אלא מה?), אערוק בעירק, עיג’ה בסוריה . . . 

בעוד שהשמות השונים לא משנים את המהות של התבשיל (זמן הבישול הארוך), אנו מאמינים ששינוי השם ישנה את המזל, ההתייחסות או אפילו המציאות. שאחרת, איך נסביר את גלגולי המילים והשמות שעוברים מונחים וביטויים שונים, “מיתוג מחדש” קוראים לזה במגזר העסקי. ואמרו כבר הגששים, “כל חנות ירקות הופכת לבוטיק הפרי והירק”. ואפילו הירקן שבבוטיק הפך ל”מדען” (תסתכל ברוך מה כתוב על התמונה בקישור. ולא, זאת איננה המלצה לרכוש אצלם!)

כך נוצרת “מכבסת השמות” ומתגלגלים להם המונחים; לדוגמה: החיבור, כן זה שלמדנו בבית הספר, הפך להיות הבעה בכתב, מה שלא העלה את קרנו, ואז הוא הפך להיות אוריינות וכיוון שגם זו לא הייתה אהודה על התלמידים, היום הוא כבר כתיבה יצירתית (יצירתיות=הי-טק, מה לא ברור ברוך?) הספר הפך להיות מעצב שיער, פועלי הזבל הפכו לעובדי מחלקת התברואה, הזקן, שנעלב לפני 50 שנה, הפך להיות קשיש, שבתורו הפך להיות אזרח וותיק (הבא בתור – אזרח עתיק?), קופת החולים הפכה להיות שירותי בריאות (מעניין מה יעשו החולים?)

ולא אמרנו עדיין מילה על הסלנג הנפוץ במקומותינו, שלא רק משנה את משמעותן של המילים ועושה בהן שימוש “יצירתי”, אלא הופך אותן לחלוטין. לדוגמה “חבל על הזמן” הוא ביטוי שמשמעותו, שדבר הוא חסר ערך עד כדי כך שחבל לבזבז עליו זמן יקר. משמעות הביטוי בסלנג הוא הפוך: להיות דבר מדהים, בעל ערך, מאוד איכותי ושווה לבזבז עליו את הזמן. גם מקומו של האבסורד לא נפקד; עולם הציפורים אומץ על ידי הסלנג כבר לפני חמישים שנה  בצירוף המילים “עוף מפה”, במובן של הסתלק. הסלנג העדכני משתמש בעולם זה בביטוי “עף על עצמו”, שמשמעותו “חושב את עצמו”. אבל אפילו ציפור לא יכולה לעוף על עצמה!

אנשים מפטפטיםהכוח שאנו מייחסים לשפה לא מונע מאיתנו לעשות שימוש פזיז בשפה: “הוא רק מדבר”, “מה יש? אסור לדבר?” יותר ויותר אנחנו “מאווררים” לחלל מילים פוגעניות, מעליבות, כוחניות ואז מיתממים ונאחזים בחופש הביטוי (זה דמוקרטיה פה!) בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי נאמרים דברים קשים ונראה שאין לה, לדמוקרטיה, גבולות. אך הזכות לחופש הביטוי מוגבלת על ידי זכויות המוגנות של האחרים. לדוגמה הזכות שלא להיפגע, שבעצם אומרת שיש מילים פוגעניות, ביטויים ומשפטים שכל כוונתם לפגוע (הקללות למשל). טענת הפגיעה הובילה לרצח הנורא בעיתון “שארלי הבדו”. העיתון, לטענת המוסלמים, פגע באמונתם. לא, אין הצדקה לרצח, אך – מהם גבולות חופש הביטוי?

בארה”ב, ארץ בה הזכויות האזרחיות נוכחות בשיח היום-יומי, הגיעו הדברים לידי קיצוניות, “החופש שלא להיפגע”  קוראים לזכות זו, מביא לידי סתימת פיות. לדוגמה, בשם הזכות שלא להיעלב יכולים הסטודנטים להודיע למרצה, שהחומר שהוא מלמד פוגע ברגשותיהם, או בדתם, או באמונותיהם ולסרב ללמוד או לנהל דיונים/ויכוחים ההכרחיים ליצירת אדם חופשי וחושב. זכות זו היא כל כך אישית, שכל מילה יכולה להיחשב כפגיעה ב… – אז מה הם גבולות החופש שלא להיפגע?

סייפא: “אני מתנגד לדבריך, אבל אלחם עד מוות על זכותך להגיד אותם”, וולטר.

2 thoughts on “חופש הביטוי או חופש הדיכוי”

  1. בנושא מכבסת המילים:
    תלמיד נשאל: “מה משמעות המילה אלמן לפי המילון?”
    חזר התלמיד מאושר לכתתו ואמר: “בדקתי וכתוב: אלמן – איש שאשתו מאוד
    אוהבת אותו.
    המורה שאל: באמת?
    ענה התלמיד: כן המורה, כתוב “אשתו מתה עליו”.

  2. תמיד אוהבת את סגנון כתיבתך ואת הנושאים שאת מעלה
    יישר כוח והמשיכי במלאכת הכתיבה והשיתוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *