מדינת ישראל עתירת חוקים, (אז מה אם זה מצחיק ברוך, זה חוק!). הבעיה היא שאף אחד לא לוקח אותם ברצינות ואין מי שיפקח על יישומם. לכן אף אחד לא התרגש מ”חוק השקיות” שנכנס לתוקפו בינואר השנה. אף אחד לא חשב מה המשמעות של אין שקיות בחינם. איך צריך ללכת לסופר? האם להכין מלאי של שקיות? אולי לקנות שקיות בד? או אולי ניילון יותר טוב? רק חברות כלכליות וחנויות שמוכרות תיקים וסלים קפצו על ההזדמנות למכירות ורווח.
עד שנפטרתי מהסלים, המסריחים מבקבוקי החלב שטפטפו והחמיצו, משאריות עלי הפטרוזיליה ושערות השמיר שנרקבו, מטפטופי הבשר ושאר מרעין בישין, באו ולקחו לי את השקית החד-פעמית, הנקייה, הריחנית, שאיננה תופסת מקום ואיננה דורשת תחזוקה. איכות הסביבה קוראים לזה, אבל במקום להטיל קנס אולי כדאי לחנך בני אדם היכן זורקים זבל ואיך מתנהגים במרחב הציבורי כמו שעשו בחברה להגנת הטבע – לימדו את הילדים שאסור לקטוף את פרחי הבר תוך הסברים ולא הלכו לכיוון של ענישה. ויש גם טענה שהשקיות רק מהוות סמל של זבל ורק אחוז קטנטן מהן מהווה מפגע, ומשאבי הסביבה שצורכות השקיות הרב פעמיות יקרים יותר ומזהמים יותר.
נכון שצריכת השקיות ירדה ברשתות הקמעוניות הגדולות ב- 90%, אבל יש לכך שני הסברים, האחד זמני והשני קבוע (וגם אותו נעקוף ;-)). ההסבר הזמני הוא ההלם שחוקקו חוק והוא אכן מיושם. זה יעבור. הסיבה השנייה היא שאנשים נוטים להעניק להפסד משקל רב יותר מאשר לרווח (מה עשר אגורות זה לא הפסד? ברוך). לנטייה זו קוראים “שנאת ההפסד” והיא חלק “מתיאוריית הערך“, שאותה פתחו פרופ׳ עמוס טברסקי ופרופ’ דניאל כהנמן. רק פרופ’ כהנמן זכה בפרס נובל כיוון שפרופ’ טברסקי נפטר, ופרס נובל מוענק רק לאנשים חיים. אין הכוונה לשנאה במובנה כהיפוך של אהבה, אלא לחוסר הסימטריה שביחס אל הפסד ואל רווח. לפני מחקריהם פורצי הדרך של שני החוקרים הניחו במדע הפסיכולוגיה שאנשים שונאים סיכון ושנאה זו מניעה את ההחלטות האנושיות.
כהנמן וטברסקי הראו במחקריהם, שאנשים מעדיפים להימנע מהפסדים על פני עשיית רווחים. על נקודה זו נשען הניסיון לדחוף לצרכנים את מה שהם אינם צריכים (אבל לכולם יש! ברוך) או לזרז רכישה ללא שיקול דעת ובדיקה מעמיקה. לדוגמה – כשמחפשים מלון באתר booking.com מיד מופיעות מודעות קטנות, שמסתירות את המסך והן מלחיצות מאוד – “30 אנשים נוספים צופים במלון זה”, או “מלון זה הוזמן 9 פעמים היום”, או “רק שני חדרים נותרו”. כך נוצר לחץ פסיכולוגי של דחיפות מחד, ומאידך חשש מהפסד – אם תתמהמה תפסיד כי למלון יש ביקוש רב. הדוגמה המפורסמת ביותר בישראל של שנאת ההפסד בספורט היא של יעל ארד, שבכתה על ההפסד של מדליית הזהב ולא הצליחה לשמוח על כך שהביאה מדליית כסף ועוד מדלייה ראשונה לעם ישראל.
בן זוגי שיחיה, אספן שקיות נלהב, היה מדוכא – מאיפה יהיו לו שקיות? לפתע, קפץ מעורו והודיע שמבחינתו הכול בסדר, יש לו רעיון גדול. על שולחנו ניצבות מזה זמן קופסאות כבדות שיש בהן מטבעות של עשר אגורות. הבנק גובה עמלה של 30% כדי לקבל אותן! אבל עכשיו – יש לו סוף-סוף מה לעשות עם הכסף הזה. לא התעצל הבחור, כשהלך לסופר לקח שקית ובה 15 מטבעות של עשר אגורות. כשהסתיים החשבון אמר לקופאי: “חמש עשרה שקיות חד-פעמיות בבקשה”.
– “חמש עשרה?” השתנק הקופאי.
– “כן!”
וכך הלכו להן עשרות האגורות ללא עמלה ובן זוגי קיבל את השקיות המבוקשות.
סייפא: “אם החיים מחלקים לך לימונים – הכן מהם לימונדה”. (דייל קרנגי)