מדינת ישראל עתירת חוקים, (אז מה אם זה מצחיק ברוך, זה חוק!). הבעיה היא שאף אחד לא לוקח אותם ברצינות ואין מי שיפקח על יישומם. לכן אף אחד לא התרגש מ”חוק השקיות” שנכנס לתוקפו בינואר השנה. אף אחד לא חשב מה המשמעות של אין שקיות בחינם. איך צריך ללכת לסופר? האם להכין מלאי של שקיות? אולי לקנות שקיות בד? או אולי ניילון יותר טוב? רק חברות כלכליות וחנויות שמוכרות תיקים וסלים קפצו על ההזדמנות למכירות ורווח.
עד שנפטרתי מהסלים, המסריחים מבקבוקי החלב שטפטפו והחמיצו, משאריות עלי הפטרוזיליה ושערות השמיר שנרקבו, מטפטופי הבשר ושאר מרעין בישין, באו ולקחו לי את השקית החד-פעמית, הנקייה, הריחנית, שאיננה תופסת מקום ואיננה דורשת תחזוקה. איכות הסביבה קוראים לזה, אבל במקום להטיל קנס אולי כדאי לחנך בני אדם היכן זורקים זבל ואיך מתנהגים במרחב הציבורי כמו שעשו בחברה להגנת הטבע – לימדו את הילדים שאסור לקטוף את פרחי הבר תוך הסברים ולא הלכו לכיוון של ענישה. ויש גם טענה שהשקיות רק מהוות סמל של זבל ורק אחוז קטנטן מהן מהווה מפגע, ומשאבי הסביבה שצורכות השקיות הרב פעמיות יקרים יותר ומזהמים יותר.
כהנמן וטברסקי הראו במחקריהם, שאנשים מעדיפים להימנע מהפסדים על פני עשיית רווחים. על נקודה זו נשען הניסיון לדחוף לצרכנים את מה שהם אינם צריכים (אבל לכולם יש! ברוך) או לזרז רכישה ללא שיקול דעת ובדיקה מעמיקה. לדוגמה – כשמחפשים מלון באתר booking.com מיד מופיעות מודעות קטנות, שמסתירות את המסך והן מלחיצות מאוד – “30 אנשים נוספים צופים במלון זה”, או “מלון זה הוזמן 9 פעמים היום”, או “רק שני חדרים נותרו”. כך נוצר לחץ פסיכולוגי של דחיפות מחד, ומאידך חשש מהפסד – אם תתמהמה תפסיד כי למלון יש ביקוש רב. הדוגמה המפורסמת ביותר בישראל של שנאת ההפסד בספורט היא של יעל ארד, שבכתה על ההפסד של מדליית הזהב ולא הצליחה לשמוח על כך שהביאה מדליית כסף ועוד מדלייה ראשונה לעם ישראל.
– “חמש עשרה?” השתנק הקופאי.
– “כן!”
וכך הלכו להן עשרות האגורות ללא עמלה ובן זוגי קיבל את השקיות המבוקשות.
סייפא: “אם החיים מחלקים לך לימונים – הכן מהם לימונדה”. (דייל קרנגי)