“אין טיסות,” הכריז קריין הטלוויזיה בחודש מרץ, בעיצומה של הקורונה, כולן מתבטלות והשמיים סגורים. נשימתי נעתקה מפני ששבוע אחר-כך היינו צריכים לטוס לחו”ל לעזור לבני ולכלתי שעמדה ללדת. הסגר היה באוויר כבר שבועיים אבל לא עלה בדעתי שהוא יתממש, שלא לדבר על פעמיים! היציאה מהבית הוגבלה ל- 100 מטר בלבד ולכן הלחץ על המשלוחים המקוונים הרקיע שחקים (רוצה משלוח מהסופר לשבוע הבא? ברוך) כמובן שביטלתי את הטיסה וחברת הטיסות העבירה מיד את הכסף חזרה לחשבוני. ברוך שיחיה, אמר לי מיד, זה הולך לקחת הרבה זמן!
וכך הגיע גם חודש מאי, שבו היתה מתוכננת עוד פגישה משפחתית. כמובן שאנחנו נוסעים, הטיסות הוזמנו מזמן! אבל שוב הגיע סגר ושוב נאלצתי לבטל את כרטיסי הטיסה. הזמן עובר והילדות גדלות, והמרחק “גדל,” ולאט-לאט אנחנו דועכים מגעגועים והדיכאון מתחיל להשתלט על הנפש. למרות זאת, מצבנו היה הרבה יותר טוב ממצבה של אימי, כאשר אחי ומשפחתו נסעו ללימודים בחו”ל. הם נסעו לשלוש שנות לימודים והיה ברור לכל המשפחה שהקשר יהיה בעזרת מכתבים.
מכתבים הם צורת תקשורת בעייתית מאוד. ראשית, הם תלויים בחריצותם של הצדדים. היה ברור שאחי איננו צד לתקשורת מסוג זה ולכן, נאלצנו להסתפק בחריצותה של אשתו. יש לציין שגיסתי נשאה את הלפיד באון וכתבה גם להוריה וגם להורי בעלה. שנית, במכתב אתה שואל שאלות, שאינן מקבלות מענה מידי, ולעיתים גם נשכחות כלל עד שמתקבל המענה. באותה התקופה מכתב לארצות הברית נשלח במשך שלושה שבועות והתשובה עליו לקחה שלושה שבועות נוספים!
כן הייתה אז גם אפשרות לדבר בטלפון, אבל המחיר היה כל כך יקר ששוחחו רק באירועים חשובים, ימי הולדת, יום נישואין, וגם אז, מרוב התרגשות היו בוכים כל כך שלא הבינו ולא זכרו מה נאמר. היום שיחות הטלפון הן חינמיות, וזמינות לכל (דרך הוואטסאפ, הסקייפ והמסנג’ר, ברוך) הוידאו עוזר ליצור את תחושת ה”ביחד” של המשפחה – רואים אחד את השני, את הבית, את הילדים, לפעמים גם חברים. ולמרות כל הרציונליזציה הזו אין כמו חיבוק של ילדה בת שלוש וחצי או הליטוף של תינוקת בת שבעה חודשים!
ניסינו להיעזר בטבע, שהיה חבר טוב ובאמת הצליח להשיב מעט נשמה בגופנו. אך לא רק הגעגועים גרמו לנו לשקוע, אלא גם המצב הפוליטי, הכללי והחברתי בישראל. גם חוסר האפשרות לשבת בחוץ עם חברים, ללכת לחדר כושר או לקניון, ואפילו הביטול של הדברים הקטנטנים המרכיבים שגרה בריאה הוסיפו לדכדוך. ועוד הגדילו לעשות נבחרי העם, שגרמו לנו לחשוב שאנחנו חיים באנגליה, בה יש אצולה בעלת פריבילגיות וכל שאר העם. זו לא הייתה המדינה שלי, שבה גדלתי ובה הייתי כל כך גאה. כשהאנשים שאמונים לשמור על הציבור מוציאים הנחיות, שלכאורה אמורות לעזור למדינה לעבור את המגפה בשלום ובקלות, אבל בעצמם אינם מקיימים אותן. האמון בשלטון נשבר.
כשהילדים הבינו שהדבר מתחיל להשפיע על מצבנו הנפשי, התחילו לשכנע אותנו לא לצפות בחדשות בגלל מגוון גדול של סיבות פסיכולוגיות: מפני שהחדשות הן תעמולה של המשטר, החדשות יוצרות פחד אצל האנשים על מנת שיצייתו, החדשות תמיד מדגישות את היוצא דופן והקיצוני. הדוגמה הידועה ביותר (וגם עתיקה מאוד, ברוך) היא: אם כלב נשך אדם זה לא חדשות, אבל, אם אדם נשך כלב – זה חדשות. אם אני לא אשמע חדשות אלא אחיה את חיי כפי שאני רגילה ואוהבת, החיים ימשיכו כסדרם. נכון, מסכות ואלקוג’ל ומרחק פיסי – כי יש וירוס שמחפש קורבנות. אבל, להמשיך בשגרה.
תחילה התנגדתי בכל כוח. הרי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. יש שפע של אמצעי תקשורת שאמורים להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה. לא יכול להיות שהם שליחיו של השלטון. אבל לאט-לאט ראיתי, שאכן, הכתבים מפרשנים את המצב לפי רחשי ליבם ונטייתם הפוליטית. גיליתי ושמעתי את אמצעי התקשורת מודים שהם “העלימו” מידע, שבדמוקרטיה צריך היה להגיע לאזרחים. שוב נשבר האמון, הפעם באמצעי התקשורת שלא ממלאים את תפקידם!
ואז, כשגברו הגעגועים אל הנכדות החלטתי לבדוק טיסות למרות הקורונה. בדקתי לפני החגים, אך המבחר היה דל, הטיסות היו לא נוחות, וכרוכות בחניית ביניים. הילדים התעקשו שנבוא בטיסה ישירה, כדי שהחשיפה שלנו למקומות ואנשים תהיה הקטנה ביותר. לקראת סוף סוכות הצלחתי למצוא שתי טיסות ישירות – גם הלוך וגם חזור, למרות שהתקשורת דיווחה על “שמיים סגורים.” בינתיים, מצד שני, הפסקתי לראות חדשות ולכן, הפסקתי לפחוד, הפסקתי לדבר על פוליטיקה והבנתי, שאולי באמת אפשר לנסוע.
הבעיה היחידה הייתה ביטוח הנסיעות. מן המפורסמות הוא שתעריפי הבריאות בארה”ב מאוד גבוהים בשגרה, ולכן לא חכם לנסוע ללא ביטוח בריאות, שלא לדבר על תקופת הקורונה. התקשרנו לחברת הביטוח בה אנחנו בדרך כלל עושים ביטוח. השאלה הראשונה שלהם הייתה – לאן אתם נוסעים? כשענינו ארצות הברית, התשובה הייתה פשוטה: “אנחנו לא עושים ביטוח לארה”ב.” אמרנו תודה והתקשרנו לחברת “פספורט.” וגם הם ענו שאינם מבטחים לארה”ב. לא הצלחנו למצוא חברת ביטוח ישראלית שיש לה חבילת ביטוח לארה”ב.
אבל אז גילינו, שיש חברות ביטוח, שאמנם אינן ישראליות, אך הן מבטחות אפילו לארצות הברית. מצאנו שתי חברות: האחת חברה אירופאית שמשרדיה שוכנים בלונדון בשם Bupa, והשנייה היא חברה אמריקאית בשם Insubuy שמקום מושבה בטקסס, ארצות הברית. מובן שמיד פצחנו במחקר מקיף של כל החומר באנגלית והגענו למסקנה שההבדל הכי גדול בין שתי החברות היא בנגישות שירות הלקוחות: על מנת לדבר עם נציג בלונדון, כדי לאמת שאנו מבינים היטב את הפוליסה או אם יש בעיה, היה צורך בשיחת חוץ. אחרי 15 דקות המתנה הרמנו ידיים. לעומת זאת, ניתן היה להתכתב עם הנציג האמריקאי, לשוחח בוואטסאפ, או אפילו בשיחת חינם.
החברה האמריקאית היא למעשה שוק של הצעות ביטוח על ידי חברות הביטוח הגדולות בארה”ב. המבוטח בוחר את תנאי הביטוח המבוקשים, כגון: ביטול נסיעה, ביטוח מטען, גובה סכום הביטוח המבוקש, וכו’. החברה מציגה את הביטוחים העונים לתנאים לפי חברות הביטוח השונות המאוגדות תחתיה. השפע היה כל כך מבלבל שנאלצנו לעבור לחקירה רצינית של עדים. האינסטגרם גילה לי עדה מהימנה, שטיילה באותו הזמן בארה”ב עם משפחתה, ויצרתי איתה קשר. גם היא עברה את כל שלבי החיפוש של הביטוח ו”שלטה” בחומר. בעזרת הניסיון שלה הצלחתי להגיע להחלטה ורכשנו ביטוח אמריקאי, כיוון שהיעד שלנו היה אמריקה.
עם כרטיסים ביד וביטוח אמריקאי נשאר לי רק לבדוק את אתרי משרד הבריאות, האמריקאי והישראלי כדי לוודא מה הן ההנחיות. ישראל איננה נמצאת ברשימת הארצות של המרכז האמריקאי למניעת מחלות שמהן אין כניסה לארה”ב וגם אין כל דרישה להצגת בדיקת קורונה. המשרד הישראלי דורש מילוי טופס, ביציאה מהארץ וגם בכניסה לארץ. (בחזרה יש שבועיים בידוד, ברוך) אין דרישה לביצוע בדיקת קורונה אם המדינה אליה טסים איננה דורשת זו. עשינו את הבדיקה למרות שלארה”ב אין דרישה כזו. מיותר!
כשהגענו לשדה התעופה שאלו אותנו אם מלאנו את הטופס, אפילו לא בקשו לראות. השדה היה מאוד שקט, מספר הטיסות מועט ומספר הנוסעים זעום. גם בטיסה עצמה המטוס היה חצי ריק וזאת למרות שהחליפו את המטוס למטוס קטן יותר מזה שהיה מתוכנן בהתחלה. השמיים, מסתבר, מעולם לא היו סגורים. הדבר היחיד שבאמת סגור הוא הדיוטי פרי (ראו התמונה שבאמצע.)
בפעם השניה שנסענו לארה”ב הייתה ביום הבחירות. ניחשתי שבגלל הבחירות השמיים יפתחו באורח פלאי. שוב הזמנתי טיסה ישירה, אבל הפעם חברת התעופה הייתה זו שצמצמה את מספר הטיסות, עם בחירתו של ביידן לנשיא והתייחסות אחרת למצב. בלית ברירה עשינו עצירת ביניים בניו יורק. כך גם היה בדרך חזרה. כמו בפעם הראשונה, היה עלינו למלא טפסים, “הצהרת נוסע יוצא“, ובחזרה, “הצהרת נוסע נכנס לפני הטיסה.” בפעם זו חברת התעופה דרשה בדיקה שלילית לקורנה עד 72 שעות לפני כל טיסה. בארץ לא היתה בעיה, הלכנו לכיכר רבין, עשינו את הבדיקה, הדפסנו את התשובה ועלינו למטוס. בחו”ל נתקלנו בבעיה. התשובות לבדיקות שעשינו ברשת הפארמים וולגרין (Walgreens), לא הגיעו עד למועד הטיסה. לא עזרו כל הטלפונים, הניסיונות, והתחנונים. לא הורשנו לעלות על הטיסה ושלחו אותנו לדלפק ההזמנות כדי לתאם מועד חדש.
כיוון שמספר הטיסות צומצם, היה קשה למצוא טיסות ללא חניית ביניים ארוכה מאוד על מנת לחזור לארץ, נאלצנו לחכות יומיים במלון. יחד עם זאת, בשדה נתנו לנו מספר טלפון של חברה שתבוא לקחת אותנו מהמלון תעשה לנו את הבדיקה ותתן לנו תשובה אחרי שעה ותחזיר אותנו למלון. הפתעה נוספת ציפתה לנו בארץ. כשנחתנו, הסתבר שצריך לעשות בדיקת קורונה נוספת, בשדה עצמו ובתשלום. לאחר כל ההרפתקאות הללו שבנו לביתנו בשלום ולא הצטערנו לרגע.
סייפא: “פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ.” משלי פרק יד’ פסוק טו.
אין דבר העומד בפני געגועים לילדים ולנכדים- שווה את המאמץ
כל כך נכון!