יום השואה הבינלאומי – הזמן הרץ והזכרון הנשכח

Trains to Life – Trains to" Death" - Frank Meisler
Trains to Life – Trains to” Death” – Frank Meisler

כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט השבועי ראיתי שבסוף השבוע חל יום השואה הבינלאומי. בישראל לא מייחסים לו חשיבות רבה, שהרי לנו יש את יום השואה שלנו, אך בעולם הוא יום חשוב מאוד. ואכן, באווירה שנוצרה היום, שכל אחד ממציא לעצמו אירועים ומעשים ומנסה להפיץ וגם לשכנע אחרים שכך הם פני הדברים, יש חשיבות עצומה לזיכרון רשמי, המוכר על ידי העולם כולו. זיכרון הבא לציין את אחד ממעשי הרשע הבלתי נתפסים של המאה שעברה. לא רק על העובדות המדומות בא יום זה להתגבר, שהרי כשנקבע עדיין לא היו עובדות מדומות. היו עובדות אמתיות, מגובות בעדויות, מסמכים או ניסויים, והיו – שקרים. חשיבותו של היום כאמצעי הרתעה, להעמיד אנשים על המשמר.

רק אם ננסה לזכור, לראות את התהליכים ההיסטוריים, חברתיים ואחרים שקדמו לשואה עצמה נוכל לעצור את השואה הבאה. ומכיוון ש”הפעם השנייה” היא בדרך כלל הרבה יותר מתוחכמת וחזקה, יש לנסות ולמנוע אותה בכל כוח. על מנת להפריך “מלומדים בעיני עצמם” ואקדמאים שעושים לעצמם שם על ידי הכחשת השואה עלינו לתעד בכל דרך אפשרית את העדים והעדויות הקיימים היום.

אחד מהחטאים הגדולים שלי, ולדעתי גם של רוב הילדים, היא לקיחת דור ההורים כמובן מאליו. הם תמיד היו לצדנו והם תמיד יהיו. נכון, כולנו מודעים לכך שהם מתבגרים/מזדקנים. היום, אפילו יותר, אנו מבינים שיגיע היום ואנחנו נצטרך לטפל בהם כפי שהם טפלו בנו. אבל אנחנו לא חושבים על מה שיאבד יחד איתם. כדוגמה קטנה אספר על מקרה החרוסת בערב פסח. כששאלה גיסתי מה להביא לליל הסדר בקשתי ממנה חרוסת, כי מעולם לא הכנתי. גיסתי חזרה אלי ממררת בבכי ואמרה: “אבל לא הספקתי לשאול את אמא שלי איך היא עושה חרוסת!”

ההורים שלי עלו לארץ כחלוצים. אבא שלי עלה לארץ באוניה “פריטה” שיצאה מחופי קוסטנצה שברומניה. על האוניה היו 850 מעפילים חברי בית”ר. למעפילים לא היו אישורי עלייה, ולמרות ניסיונות העזרה של התושבים התל אביביים, נעצרו רוב המעפילים בידי הבריטים. הם הובלו למחנה המעצר צריפין. אך מספר ימים לאחר מכן, ב- 1.9.1939, פרצה מלחמת העולם השנייה והבריטים שחררו את המעפילים העצורים. אבא שלי סרב לדבר על הבית, אלא לעיתים רחוקות ובנסיבות מרגשות, שהיו סודקות את חומת השתיקה. מעולם לא תאר לנו את העיירה ממנה בא, את הדרך אותה עשה בים באוניה שהייתה אמורה לשאת כ- 300 איש. תמיד טען שזה “קאלטע קאשע” (ביטוי ביידיש הציורית: “דייסה קרה,” כלומר עבר זמנה)

My grand father and grand motherאמא שלי הגיעה לארץ שלוש שנים לפניו, כעולה בעלת סרטיפיקט (רישיון עלייה מטעם הבריטים). הרישיון הבריטי אפשר עלייה של זוג נשוי ובכך להכפיל את מספר העולים המאושרים. כך נוצרה התופעה של נישואים פיקטיביים בן רווקים ורווקות, ש”נישאו” לצורך קבלת אישור העלייה. היא מעולם לא ספרה על כך, או על הדרך שעשתה עד לארץ, על משפחתה הגדולה, או על ההווי בעירה וילקומיר (שלימים שונה שמה לאקמר). כיוון שהיא עלתה באופן חוקי היא הביאה אתה “רכוש” מהבית. כך נשארתי לאחר מותה עם אלבומים שמעולם לא ראיתי ולא ידעתי מי הם המתבוננים בי מהתמונות החומות המצהיבות בשוליהן וגם היום אינני יודעת. חלק מהתמונות היו גדולות ולא נכנסו לאלבומים. הן היו צרורות במעטפות גדולות, והכסיפונים, אוכלי הנייר, חגגו עליהן.

למזלי, יש לי עדיין דודה אחת חיה. למרות שהיא איננה קרובת דם שלי, אלא אשתו של דודי, אחי אמי, היא הייתה מעודכנת בחברי המשפחה ויכלה לזהות את התמונות הגדולות, האכולות. בפעם הראשונה בחיי ראיתי את סבי וסבתי מצד אמי, בתמונות גדולות וברורות (התמונה שלמעלה), את אחיה וגם חלק מילדיהם. הייתה לי משפחה כל כך גדולה.

אמי הייתה מקשיבה שנים רבות ל”חיפוש קרובים”, תכנית רדיו קצרה של כ- 10 דקות, ששודרה מספר פעמים ביום, והדהדה ברחובות. התכנית משודרת גם היום אם כי במתכונת שונה. בתוכנית הקריאו את שמות המחפשים ואת השמות האנשים שאותם מחפשים. משפחות רבות מצאו כך ניצולים לאחר השואה. אמי מצאה את שני אחיה הצעירים ברוסיה. היא לא דברה על איך והיכן נרצחה משפחתה. כל המידע הזה היה עטוף בתוך ענן השואה – הם נרצחו בשואה. שנים רבות שלחה בקשות לרשויות החוק הרוסיות על מנת להעלות את שני אחיה לארץ ולבסוף גם הצליחה בכך. על המשפחה ש”נעלמה”, לא דברו.

גם אבי לא דבר אף פעם על מותם של הוריו ושל אחיותיו ולא ידעתי אם הוא עצמו ידע. לימים הגיע לבקר אותנו בן דוד שגר בקנדה. הוא היה הילד הכי צעיר במשפחה. המבוגרים עברו לדבר ביניהם ביידיש ואני, שלמדתי יידיש מתוך שמיעה, כדי לדעת את מה שלא רוצים שאדע, הקשבתי. כך גיליתי שאת משפחת אבי לא רצחו הנאצים, אלא האיכרים האוקראינים, שזו הייתה אחת מהפעילויות האהובות עליהם לאורך השנים. הם נכנסו לבתי היהודים בשעת בוקר מוקדמת חמושים בקלשונים ורצחו אותם במיטותיהם. בן הדוד מקנדה היה הילד היחיד שניצל, כי היה מכוסה בשמיכות ונעלם מעיני הפורעים. מי שנותר מהרצח הוצא להורג על ידי הנאצים. ראיתי את אבי בוכה ולא העזתי להראות שאני מבינה ולא העזתי לשאול שאלות.

 Breslav memorialגם אמא שלי לא אמרה מילה על האופן והמקום בו נרצחה משפחתה, ולתומי חשבתי שהיא איננה יודעת. אך דודתי ידעה גם לספר את סיפור רציחתה של משפחת אמי. כשהבין סבי, שהיה אדם אמיד בעל “חברת” משאיות, שדינם של היהודים למות, החליט  לברוח. הוא העלה את כל המשפחה, ילדיו ומחותניו ונכדיו, על המשאיות והעגלות, ויצאו לדרך. הם נסעו כ-15 שעות רצופות עד שירד הלילה. הם הגיעו במנוסתם עד לברסלב, שם עצרו לנוח ולאפשר למשפחה לישון. שניים מהבנים, שהיו רווקים, אחיה של אמי, החליטו להמשיך ולא לעצור. הם הגיעו לרוסיה וניצלו וברבות הימים אף עלו לארץ. שאר המשפחה נתפסה ביום המחרת על ידי הנאצים ונרצחה עם שאר תושבי ברסלב.

גילוי נאות: איננו מתחייבת לאמת ההיסטורית של הדברים המסופרים בפוסט זה. כך הם הדברים שאני כן יודעת ומעלה על הכתב על מנת לתעד. לעד אצטער שלא העזתי לשאול. אם יש לכם מידע נוסף שישפוך אור על האירועים ההיסטוריים של אז, או סיפור שלכם שאתם רוצים לתעד נא כתבו למטה.

6 thoughts on “יום השואה הבינלאומי – הזמן הרץ והזכרון הנשכח”

  1. אל תזדקני לי אמא!
    אני אסעד אותך במלונית חמישה כוכבים נוף לים 🙂

    1. תודה סנדרה.
      לפני החוקים החדשים בפולין חשבתי להגיע לאנדרטה בברסלב.
      היום אני כבר בספק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *