יום הזיכרון הבינלאומי לשואה – הזמן הרץ והזיכרון הנשכח

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נקבע על ידי האו”ם בהחלטה מס’ 60/7 והוא חל ב- 27 לינואר. בישראל לא מייחסים לו חשיבות רבה, שהרי לנו יש את יום הזיכרון לשואה משלנו, אך בעולם הוא יום חשוב מאוד. ואכן, באווירה שנוצרה היום, שכל אחד ממציא לעצמו אירועים ומעשים ומנסה להפיץ וגם לשכנע אחרים, יש חשיבות עצומה ליום זיכרון  לשואה, המוכר על ידי העולם כולו. זיכרון הבא לציין את אחד ממעשי הרשע הבלתי נתפסים של המאה שעברה. לא רק על ה”עובדות השיקריות” בא יום זה להתגבר, שהרי כשנקבע עדיין לא היו עובדות מדומות. היו עובדות אמתיות, מגובות בעדויות ומסמכים, והיו – שקרים. חשיבותו של היום כאמצעי הרתעה, להעמיד אנשים על המשמר על מנת שארוע כזה לא יחזור לעולם.

חשיבותו של יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נובעת מהיותו בינלאומי. רק אם ננסה לזכור, לראות את התהליכים ההיסטוריים, החברתיים והפוליטיים שקדמו לשואה עצמה נוכל לעצור את השואה הבאה. ומכיוון ש”הפעם השנייה” היא בדרך כלל הרבה יותר מתוחכמת וחזקה, יש לנסות ולמנוע אותה בכל דרך. על מנת להפריך “מלומדים בעיני עצמם” ואקדמאים שעושים לעצמם שם על ידי הכחשת השואה עלינו לתעד בכל דרך אפשרית את העדים והעדויות הקיימים היום. מכאן חשיבותם של “יוצאי השואה” ובנות ובני הדור השני לשואה. בידיהם המפתח לדאוג ולשמור על תעוד, סיפור והנצחה.

אחד מהחטאים הגדולים שלי, ולדעתי גם של רוב הילדים, היא לקיחת דור ההורים כמובן מאליו. הם תמיד היו לצדנו והם תמיד יהיו. נכון, כולנו פוגשים את יום הזיכרון לשואה מידי שנה, וכולנו מודעים לכך שההורים מתבגרים/מזדקנים. היום, אפילו יותר, אנו מבינים שיגיע היום ואנחנו נצטרך לטפל בהם כפי שהם טפלו בנו. אבל אנחנו לא חושבים על מה שיאבד יחד איתם. לדוגמה סיפור החרוסת של גיסתי בערב פסח. כששאלה גיסתי מה להביא לליל הסדר בקשתי ממנה חרוסת שמעולם לא הכנתי. גיסתי הסכימה בהלהבות, אך חזרה אלי ממררת בבכי ואמרה: “אבל לא הספקתי לשאול את אמא שלי איך היא עושה חרוסת!” אבל לא רק מתכונים לא קבלנו מההורים, אלא גם סיפורים מבית ההורים, ממה שקדם לשואה.

ההורים שלי עלו לארץ כחלוצים עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, לפני השואה. אבא שלי עלה לארץ באוניה “פריטה” שיצאה מחופי קוסטנצה שברומניה. על האוניה היו 850 מעפילים חברי בית”ר. למעפילים לא היו אישורי עלייה, ולמרות ניסיונות העזרה של התושבים התל אביביים, נעצרו רוב המעפילים בידי הבריטים. הם נלקחו למחנה המעצר צריפין. מספר ימים לאחר מכן, ב- 1.9.1939, פרצה מלחמת העולם השנייה והבריטים שחררו את המעפילים העצורים. אבא שלי סרב לדבר על הבית, אלא לעיתים רחוקות ובנסיבות מרגשות, שהיו סודקות את חומת השתיקה שבנתה השואה. מעולם לא תאר לנו את העיירה ממנה בא, את הדרך אותה עשה בים באוניה שהייתה אמורה לשאת כ- 300 איש ובפועל היו בה 3,000 איש. תמיד טען שזה “קאלטע קאשע” (ביטוי ביידיש הציורית: “דייסה קרה,” כלומר עבר זמנו)

אמא שלי הגיעה לארץ שלוש שנים לפניו, כעולה בעלת סרטיפיקט (רישיון עלייה מטעם הבריטים). הרישיון הבריטי אפשר עלייה של זוג נשוי ובכך הכפיל את מספר המאושרים לעלייה. כך נוצרה התופעה של נישואים פיקטיביים בן רווקים ורווקות, ש”נישאו” לצורך קבלת אישור העלייה. התכנית הייתה שהיא תעלה את כל המשפחה בעקבותיה, אחרי שתתבסס, אבל השואה ביטלה את כל התוכניות. היא מעולם לא סיפרה על כך, או על הדרך שעשתה עד לארץ, על משפחתה הגדולה, או על ההווי בעירה וילקומיר (שלימים שונה שמה לאקמר). כיוון שהיא עלתה באופן חוקי היא הביאה אתה “רכוש” מהבית. כך נשארתי לאחר מותה עם אלבומים שמעולם לא ראיתי ולא ידעתי מי הם המתבוננים בי מהתמונות החומות המצהיבות בשוליהן, וגם היום אינני יודעת. חלק מהתמונות היו גדולות ולא נכנסו לאלבומים. הן היו צרורות במעטפות גדולות, והכסיפונים, אוכלי הנייר, חגגו עליהן.

למזלי, כשמצאתי את התמונות הייתה לי עדיין דודה אחת חיה. למרות שהיא איננה קרובת דם שלי, אלא אשתו של דודי, אחי אמי, היא הייתה מעודכנת בקורות המשפחה ויכלה לזהות את התמונות הגדולות, המכורסמות. כשבאתי אליה ביום השואה הבינלאומי עם התמונות, היא זיהתה חלק מהן. וכך, בפעם הראשונה בחיי, ראיתי את סבי וסבתי מצד אמי, בתמונות גדולות וברורות (התמונה שלמעלה), וגם את אחיה וגם חלק מילדיהם. הייתה לי משפחה כל כך גדולה.

לאחר שהתבררו מימדי השואה הקשיבה אמי, במשך שנים רבות, לתכנית “חיפוש קרובים,” תכנית רדיו קצרה של כ- 10 דקות, ששודרה מספר פעמים ביום, והדהדה ברחובות. התכנית משודרת גם היום אם כי במתכונת שונה. בתוכנית הקריאו את שמות המחפשים ואת שמות האנשים שאותם מחפשים. משפחות רבות מצאו כך לאחר השואה בני משפחה שניצלו. לבסוף, מצאה אמי את שני אחיה הצעירים ברוסיה. היא לא דברה על איך והיכן נרצחה משפחתה. כל המידע הזה היה עטוף בתוך ענן השואה – הם נרצחו בשואה. שנים רבות שלחה בקשות לרשויות החוק הרוסיות על מנת להעלות את שני אחיה לארץ ולבסוף גם הצליחה בכך. על המשפחה ש”נעלמה” לא דברו.

גם אבי לא דבר אף פעם על מותם של הוריו ושל אחיותיו ולא ידעתי אם הוא עצמו ידע. לימים הגיע לבקר אותנו בן דוד שגר בקנדה. הוא היה הילד הכי צעיר במשפחה. המבוגרים דיברו ביניהם ביידיש. יידיש היתה שפת הסודות בבתים רבים, אני למדתי יידיש מתוך שמיעה, כדי לדעת את מה שלא רוצים שאדע. כך למדתי, שאת משפחת אבי לא רצחו הנאצים, אלא האיכרים האוקראינים, שזו הייתה אחת מהפעילויות האהובות עליהם לאורך השנים. הם נכנסו לבתי היהודים בשעת בוקר מוקדמת חמושים בקלשונים ורצחו אותם במיטותיהם. בן הדוד מקנדה היה הילד היחיד שניצל, כי היה מכוסה בשמיכות במיטת הוריו ונעלם מעיני הפורעים. מי שנותר מהרצח הוצא להורג על ידי הנאצים. ראיתי את אבי בוכה ולא העזתי להראות שאני מבינה ולא העזתי לשאול שאלות.

גם אמא שלי לא אמרה מילה על האופן והמקום בו נרצחה משפחתה, ולתומי חשבתי שהיא איננה יודעת. אך דודתי ידעה לספר את סיפור רציחתה של משפחת אמי. כשהבין סבי, שהיה אדם אמיד בעל “חברת” עגלות ומשאיות, שדינם של היהודים למות, החליט  לברוח. הוא העלה את כל המשפחה, ילדיו ומחותניו ונכדיו, על המשאיות והעגלות, ויצאו לדרך. הם נסעו כ-15 שעות רצופות עד שירד הלילה. הם הגיעו במנוסתם עד לברסלב, שם עצרו לנוח ולאפשר למשפחה לישון. שניים מהבנים, שהיו רווקים, אחיה של אמי, החליטו להמשיך ולא לעצור. הם הגיעו לרוסיה וניצלו וברבות הימים אף עלו לארץ. שאר המשפחה נתפסה ביום המחרת על ידי הנאצים ונרצחה עם חלק מתושבי ברסלב. ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה נהגו שני האחים ששרדו ומשפחותיהם לבקר באנדרטה שהוקמה ללזכר הרצח שהתרחש במקום.

גילוי נאות: אינני מתחייבת לאמת ההיסטורית של הדברים המסופרים בפוסט זה. כך הם הדברים כפי שאני כן יודעת ומעלה על הכתב על מנת לתעד. לעד אצטער שלא העזתי לשאול. אם יש לכם מידע נוסף שישפוך אור על האירועים ההיסטוריים של אז, או סיפור שלכם שאתם רוצים לתעד נא כתבו למטה.