הכישורים שנחוצים להצלחה בעולם הדיגיטלי שונים מאלה שנדרשנו להם בעולם הקודם, כיוון שהעולם הדיגיטלי שונה מאוד מהמציאות בה אנו חיים. אחד הכישורים שנעלמו בעולם הדיגיטלי הוא כישורי הריכוז. פעם שיעור היה נמשך כ- 50 דקות וכולו היה עוסק בנושא אחד. לעומת זאת, היום, מומלץ לשנות אחרי 20 דקות, משך הזמן בו אדם מתרכז באופן משמעותי. פעם יכולתי לשבת שעות מבלי להרים ראש ולקרוא, לכתוב, לתכנת, ואפילו לחשוב. היום, גם ללא כל הפרעה, אני ממש צריכה להתאמץ כדי להישאר מרוכזת בדבר אחד לאורך זמן, ובעיקר אם הוא לא מעניין אותי במיוחד. מה נשתנה היום מאז?
גם הקצב של העולם הדיגיטלי שונה מה שדורש כישורים אחרים. פעם היה זמן. אפשר היה לדבר לאט, ללכת בניחותא, לאף אחד לא בער לשום מקום. אפשר היה לראות טלוויזיה ללא פרסומות כל 12 דקות. אפשר היה לשמוע תסכית שלם ברדיו, ללא חסויות והודעות מטעם. כישורי הקריאה שימשו לקריאת ספרים, לדמיין את העלילה ולהשאב לתוכה. היום, אפילו קרייני החדשות נשמעים במרוץ. שלא לדבר שכל הזמן קורה משהו, שקוטע את הרצף: פרסומות, טלפון, אי-מייל, ווטס-אפ. שלא לדבר על אירועים בעולם החיצוני שחודרים לרשות הפרט כמו פיגועים ודיווחים אינסופיים על אסונות למיניהם. מה הפלא שמספר הלוקים בהפרעות “קשב וריכוז” עולה בהתמדה?
לא, אין לי הפרעת ריכוז (אולי קצת קשב), כשמשהו מעניין אותי אני עדיין יכולה להתרכז לאורך שעות. אבל הגלובליות של המאה ה- 21, העולם הדיגיטלי המאפשר להגיע לכל מקום ביקום, קצרו את המרחקים וגם את הזמן, זה שנוזל לי בין האצבעות והיום נגמר עוד לפני שהתחיל. הנבואה הפופולרית, זו שניתנה לשוטים, היא שבעולם הדיגיטלי נצטרך כישורים חדשים כי לא נצטרך לקרוא, וגם לא להקשיב, או אפילו לצפות, כי הכול יוזרם אל התודעה. המידע פשוט יופיע לפתע במוחך ללא כל מאמץ (מי צריך בחינות, ברוך?) עתידנות קוראים לתורה שאמורה לחזות / לצפות / לנחש את העתיד. לא, הם אינם “מעלים באוב” או נביאים, יש להם כלי מחקר וניבוי (כך טוען פרופ’ דוד פסיג בכיר העתידנים בישראל), אבל אם בוחנים את תהפוכות העיתים במאה הקודמת ניתן לראות ששום אירוע משמעותי לא נחזה מראש וזה, כנראה, מה שהופך אותו למשמעותי.
מי יכול היה לחזות את הטלפון הנייד ואת מקומו בחיי היום-יום האנושיים? מעבר להיותו כלי תקשורת הוא מייתר (הופך למיותר, ברוך) כל כך הרבה טכנולוגיות אחרות: מצלמה, מחשבון, פנס . . . אף אחד גם לא צפה את המחשב, למרות שמרשל מקלוהן כתב כבר בשנות השישים שהטכנולוגיה היא “הרחבה” או “הגברה” של יכולות של האדם והמחשב הוא הרחבה של המוח ומכאן הצורך בכישורים חדשים בעולם הדיגיטלי. הוא טען שהגלגל הוא הרחבה של הרגליים – ממנו נוצרו העגלה, האופניים, המכונית ושאר אמצעי ההובלה הטכנולוגיים שמשפרים את היכולת לגמוע המרחקים (הן מבחינת מרחק, הן מבחינת משך הזמן, בנוחיות וללא התחשבות במזג האוויר); ההרחבה של הידיים היא את החפירה, הדחפור, הקוטפת וכד’; המיקרוסקופ וטלסקופ הם הרחבה של העיניים ואליהם מצטרפת גם הטלוויזיה, שמרחיבה את יכולות המרחק של העיניים והאוזניים; הטלפון הוא הרחבה של הקול שמגיע למרחקים גדולים יותר, וכו’.
מקלוהן ניבא מראש 
גם את התוצאות השליליות שמביאה על כנפיה הטכנולוגיה. הוא טוען, שכל הרחבה טכנולוגית יוצרת גריעה, קטיעה, ייתור, התיישנות של כישורים שכבר יש לאדם. הדוגמה הפשוטה ביותר היא הזיכרון. בעבר ידענו בעל פה עשרות מספרי טלפונים וכתובות. היום, אפילו את האישי שלנו לפעמים איננו זוכרים, כיוון שהכול כתוב בטלפון. הכתיבה המכאנית, (ביד, ברוך) הולכת ונעלמת אפילו בביתי הספר ובאוניברסיטאות. דוגמה נוספת, שאת השפעתה ההרסנית במיוחד אנו ממש רואים, הפסקת השימוש ברגליים ככלי תחבורה. כיוון שאין צורך יותר בהליכה, ניתן לנסוע לכל מקום, הפסיק האדם ללכת השמין והפך בעקבות זאת לפחות בריא.
בסקר שפרסם ידיעות אחרונות בתחילת שנת הלימודים “האם בתי הספר בישראל מכינים את התלמידים לחיים במאה ה- 21”, ענו 84% אחוזים שלא. ברור שהם יודעים מה יצטרכו הילדים שלהם בעולם שנתון לשינויים כל כך מהירים. לא, אבל זה מאוד פופולארי להגיד ככה. מאחר שאף אחד לא באמת יודע מהם הכישורים החדשים בעולם הדיגיטלי של המאה ה- 21 ההמלצות הן לגבי כישורים כלליים שמתאימים למרבית המקצועות: יצירתיות, יכולת פתרון בעיות, תקשורת בין-אישית ועבודת צוות, גמישות וכושר הסתגלות מהיר, ניהול עצמי, למידה עצמאית וחשיבה מערכתית. אלה, אגב, היו גם הכישורים שנדרשו במאה ה- 20.
סייפא: “נכשלתי כל הדרך להצלחה”, תומס אדיסון
