כמעט צדקת, אבא

Klingberg-Reizia (1)“אבא הסתכל החוצה ואמר לנו שהגרמנים יפסידו בסוף ושהיטלר ימות אבל אנחנו נדע את זה כשיצעקו את זה לתוך קברינו. ועכשיו, אני יושבת כאן, בבלוק, באושוויץ. הרוסים בשערי המחנה.” דבריה של רייזה (שושנה) קלינגברג, לימים כהן, זכרונה לברכה, שהיתה חמותי. היא שרדה את מחנה אושוויץ, שאליו הגיעה, אך לא בגלל יהדותה הגיעה אליו. בשנת 1942, אמר אביה: “היהודים הם עם שסבל כל כך הרבה, ויודע כל כך טוב להסתדר, ואם אף אחד מהאנשים האלה שנשלחים ברכבות האלה, לא שלח מכתב, לא נתן סימן חיים, סימן שהם כולם מתים. באיזו צורה, איך – אני לא יודע.” דבריו אלה יחד עם מכתבים שקבלה מחברותיה, שתארו את המשלוחים ואת הרעב, והשמועות שהגיעו לקהילה היהודית, הביאו אותה להבנה שמשמעות שהכיבוש הגרמני היא מוות ליהודים באשר הם יהודים. היא החליטה שאם נגזר עליה למות היא תמות לוחמת, בגבורה ובכבוד.

היא לא היתה שייכת לשום תנועה יהודית נהפוך הוא, היא באה מבית דתי חסידי, סבה היה שם קלינגברג, המקובל והאדמו”ר מזאלושיץ, שהיה גדול בתורת הקבלה ואף כתב פירוש לספר ה”זוהר”. כשכבשו הנאצים את פולין והגיעו עד קרקוב עזבו שושנה ומשפחתה את קרקוב ועברו להתגורר בעיירה קטנה, קושיצה, שנחשבה בטוחה יותר ובה נהלה שושנה, שהיתה בוגרת סמינר בית יעקב, בית ספר קטן. כשגמלה ההחלטה בלבה להפוך ללוחמת חזרה לקרקוב בברכת המשפחה ובעזרת אחת מתלמידותיה לשעבר, וגילתה שם את פניו של הגטו. במקום העיר הפתוחה והאהובה מצאה חומות.

שושנה הצטרפה למחתרת היהודית בגטו, “החלוץ הלוחם”, ותפקידה העיקרי היה כקשרית לקצין המבצעים אברהם לייבוביץ, שכונה לאבאן. היא קבלה תעודות מזוייפות על שם מריה קלינה והמראה ה”ארי” שלה: בלונדינית, גבוהה וזקופה, ובעלת עיניים כחולות הכשיר אותה ונתן לה בטחון ביציאותיה וכניסותיה מהגטו ואליו תוך שהיא מבריחה מידע, מזון ואפילו אנשים. שיאה של פעילות המחתרת היה ב- 22 בדצמבר 1942, כשבצעו מספר רב של התקפות על הנאצים. ההתקפה הידועה ביותר היא ההתקפה שבוצעה על קפה “ציגנריה” בו נהגו הקצינים הנאצים לבלות את זמנם בשתיה.

שושנה היתה אחראית לאסוף את מבצעי ההתקפות ולהוביל אותם לנקודת מפגש. אך בגלל הלשנה של שניים מחברי המחתרת, אל הבית פרצו אנשי הגסטפו וכל הקבוצה, 12 החברים שהיו במקום, הובאו לפומורסקה, משכן מטה הגסטפו, ומשם נשלחו לכלא מונטלופי, שהיה ידוע לשמצה. הגרמנים חקרו אותה שוב ושוב למה התחברה עם יהודים כיוון שהיא נוצריה ולא קבלו את הסבריה שהיא יהודיה. היא ניסתה לשכנע אותם שהיא יהודיה מתוך המחשבה שאם יקבלו את ההסבר תשלח אל אותו מחנה שאליו נשלחו בני משפחתה. לאחר חקירה קשה הועברה יחד עם ארבע אסירות פוליטיות נוספות למחנה אושוויץ, שם שהתה עד לשחרורה.

מחנה אושוויץ שוחרר על ידי הסובייטים ב- 27.1.1945. יום זה הפך ליום הזכרון הבינלאומי לשואה, בה נרצחו כ- 6 מיליון יהודים, 33 מיליון אזרחים, ונהרגו 24 מיליון חיילים. למחרת שחרורה, שלושים וארבע שנים לאחר מכן, חגגה שושנה את הולדתו של נכדה הבכור. נקמתה על הגרמנים היתה בהקמת משפחה והולדת ילדים ונכדים. רק דבר אחד לא הצליחה לקיים. לא היו לה קברים כדי לספר להם ולצעוק להם שהיטלר וגרמניה הנאצית הפסידו את המלחמה.

סייפא: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

2 thoughts on “כמעט צדקת, אבא”

  1. פינגבאק: אזעקת זיכרון
  2. חוה תודה .
    ידעתי שריזה היתה בפרטיזנים, אבל לא ידעתי את פרטי הספור. בשל צניעותה, היא רק טפטפה משפט כזה או אחר כי ריזה היא איש המעשים ולא הדיבורים.
    ריזה היתה דודתי האהובה ואת אהבתי העברתי כנראה בגנים לגיתי ויורי שאהובה מאוד ושמחו על כל הזדמנות לבקרה. הרגשנו שזה הדדי. לא רק שלשתנו אהבנו. גם אמא שולה ורומק אהבוה ואיך אפשר שלא לאהוב את ריזה.
    ריזה החכמה, החזקה, האמיצה, בעלת חוש הומור, התרבותית, ידענית וכו וכו.
    את בית כהן אני זוכרת מאז ילדותי כשבאתי לבקר עם אמי ומאז המשכתי בבקורי כשצביקה וחוה היו ילדים קטנים, גם כשגדלו וכשעזבו את הבית המשכתי לבקר את ריזה בכל הזדמנות ולא כי צריך אלא כי רציתי להיות אתה .
    היה כל כך נעים לבוא ,להיות במחיצתה ולהנות מהארוח רחב הלב בו הצטיינה, השיחות המתובלות בהמון חכמה ידע, אופטימיות והומור. אני לא זוכרת ששמעתי מפיה תלונה קושי או בקורת, תמיד שפעה באנרגיה חיובית ,וביתה היה לי לבית ובהמשך גם לילדי.
    ריזה חסרה לי מאוד, בצד געגועים וזכרונות אני שמחה, שהיתה לי דודה אהובה שכזו שהיתה כל-כך משמעותית בחיי .

    רותי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *