“אבא הסתכל החוצה ואמר לנו שהגרמנים יפסידו בסוף ושהיטלר ימות אבל אנחנו נדע את זה כשיצעקו את זה לתוך קברינו. ועכשיו, אני יושבת כאן, בבלוק, באושוויץ. הרוסים בשערי המחנה.” דבריה של רייזה (שושנה) קלינגברג, לימים כהן, זכרונה לברכה, שהיתה חמותי. היא שרדה את מחנה אושוויץ, שאליו הגיעה, אך לא בגלל יהדותה הגיעה אליו, אלא בגלל חברותה במחתרת היהודית.
בשנת 1942, אמר אביה: “היהודים הם עם שסבל כל כך הרבה, ויודע כל כך טוב להסתדר, ואם אף אחד מהאנשים האלה, שנשלחים ברכבות האלה, לא שלח מכתב, לא נותן סימן חיים, סימן שהם כולם מתים. באיזו צורה, איך – אני לא יודע.” דבריו אלה יחד עם מכתבים שקבלה מחברותיה, שתארו את המשלוחים ואת הרעב, והשמועות שהגיעו לקהילה היהודית, הביאו אותה להבנה שמשמעות הכיבוש הגרמני היא מוות ליהודים באשר הם יהודים. היא החליטה שאם נגזר עליה למות היא תמות כלוחמת במחתרת היהודית, בגבורה ובכבוד.
היא לא היתה שייכת לשום תנועה יהודית שפעלה בקרקוב, נהפוך הוא, היא באה מבית דתי חסידי, סבה היה שם קלינגברג, המקובל והאדמו”ר מזאלושיץ, שהיה גדול בתורת הקבלה ואף כתב פירוש לספר ה”זוהר”. כמו במקומות רבים אחרים, כשכבשו הנאצים את פולין והגיעו עד קרקוב עזבו היהודים את המקום וברחו. שושנה ומשפחתה עזבו את קרקוב ועברו להתגורר בעיירה קטנה, קושיצ’ה, שנחשבה בטוחה יותר ובה ניהלה שושנה, שהיתה בוגרת סמינר בית יעקב, בית ספר קטן. כשגמלה בלבה ההחלטה להפוך ללוחמת חזרה לקרקוב בברכת המשפחה ובעזרת אחת מתלמידותיה לשעבר, וגילתה שם את פניו של הגטו. במקום העיר הפתוחה והאהובה מצאה חומות.
שושנה הצטרפה למחתרת היהודית בגטו קרקוב, בשם “החלוץ הלוחם,” ותפקידה העיקרי היה כקשרית לקצין המבצעים אברהם לייבוביץ, שכונה לאבאן. היא קבלה תעודות מזוייפות על שם מריה קלינה והמראה ה”ארי” שלה: בלונדינית, גבוהה וזקופה, ובעלת עיניים כחולות ועור צח ולבן, הכשיר אותה ונתן לה בטחון ביציאותיה וכניסותיה מהגטו ואליו תוך שהיא מבריחה מידע, מזון ואפילו אנשים. אנשי המחתרות פרקו את מסילות הברזל, גנבו מדים וציוד שהפעילו הגרמנים, הריגת חיילים ומשתפי פעולה עם הנאצים. שיאה של פעילות המחתרת היה ב- 22 בדצמבר 1942, כשבצעו מספר רב של התקפות על הנאצים במקומות הבילוי שלהם. ההתקפה הידועה ביותר של המחתרת היהודית בקרקוב היא ההתקפה שבוצעה על קפה “ציגנריה,” בו נהגו הקצינים הנאצים לבלות את זמנם בשתיה.
שושנה היתה אחראית לאסוף את מבצעי ההתקפות ולהוביל אותם לנקודת מפגש. אך בגלל הלשנה של שניים מחברי המחתרת היהודית, חשפו אנשי הגסטפו את מקום המסתור וכל הקבוצה, 12 החברים שהיו במקום נעצרו והובאו לפומורסקה, משכן מטה הגסטפו, ומשם נשלחו לכלא מונטלופי, שהיה ידוע לשמצה. הגרמנים חקרו אותה שוב ושוב כדי להבין מדוע היא התחברה עם יהודים, כיוון שהיא נוצריה, ולא קבלו את הסבריה שהיא יהודיה. היא ניסתה לשכנע אותם שהיא יהודיה מתוך המחשבה שאם יקבלו את ההסבר תשלח אל אותו מחנה שאליו נשלחו בני משפחתה. שושנה ידעה כבר, מידיעות שהגיעו לידי המחתרת היהודית, שכל בני משפחתה נרצחו, אבל התקווה לא עזבה אותה. לאחר חקירה קשה הועברה יחד עם ארבע אסירות פוליטיות נוספות למחנה אושוויץ, שם שהתה עד לשחרורה.
מחנה אושוויץ שוחרר על ידי הסובייטים ב- 27.1.1945. יום זה הפך ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה, בה נרצחו כ- 6 מיליון יהודים, 33 מיליון אזרחים, ונהרגו 24 מיליון חיילים. שלושים וארבע שנים לאחר מכן, יום למחרת שחרורה, חגגה שושנה את הולדתו של נכדה הבכור. נקמתה על הגרמנים היתה בהקמת משפחה והולדת ילדים ונכדים. רק דבר אחד לא הצליחה לקיים. לא היו לה קברים כדי לספר להם ולצעוק לתוכם שהיטלר וגרמניה הנאצית הפסידו את המלחמה.
סייפא: “וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ,” דברים, ל’, י”ט.
חוה תודה .
ידעתי שריזה היתה בפרטיזנים, אבל לא ידעתי את פרטי הספור. בשל צניעותה, היא רק טפטפה משפט כזה או אחר כי ריזה היא איש המעשים ולא הדיבורים.
ריזה היתה דודתי האהובה ואת אהבתי העברתי כנראה בגנים לגיתי ויורי שאהובה מאוד ושמחו על כל הזדמנות לבקרה. הרגשנו שזה הדדי. לא רק שלשתנו אהבנו. גם אמא שולה ורומק אהבוה ואיך אפשר שלא לאהוב את ריזה.
ריזה החכמה, החזקה, האמיצה, בעלת חוש הומור, התרבותית, ידענית וכו וכו.
את בית כהן אני זוכרת מאז ילדותי כשבאתי לבקר עם אמי ומאז המשכתי בבקורי כשצביקה וחוה היו ילדים קטנים, גם כשגדלו וכשעזבו את הבית המשכתי לבקר את ריזה בכל הזדמנות ולא כי צריך אלא כי רציתי להיות אתה .
היה כל כך נעים לבוא ,להיות במחיצתה ולהנות מהארוח רחב הלב בו הצטיינה, השיחות המתובלות בהמון חכמה ידע, אופטימיות והומור. אני לא זוכרת ששמעתי מפיה תלונה קושי או בקורת, תמיד שפעה באנרגיה חיובית ,וביתה היה לי לבית ובהמשך גם לילדי.
ריזה חסרה לי מאוד, בצד געגועים וזכרונות אני שמחה, שהיתה לי דודה אהובה שכזו שהיתה כל-כך משמעותית בחיי .
רותי