בעוד שפעם חשבו שמיומנות “הבנת הנקרא” היא המיומנות החשובה מכל, היום שולטת הדעה שכתיבה היא המיומנות החשובה ביותר. היא לפחות המיומנות המצויה בשימוש הרב יותר בחיים המקצועיים והפרטיים שלנו. בחיים המקצועיים שלנו אנחנו מחברים אימיילים, פוסטים, הודעות טקסט, מאמרים, דוחות מצב ועוד. גם בחיים הפרטיים שלנו אנחנו כותבים אימיילים והודעות טקסט. נכון, אנחנו צריכים גם לקרוא את כל הטקסטים האלה ולכן קשה קצת לקבוע שהכתיבה חשובה יותר מהקריאה. הכתיבה והקריאה הן למעשה שני צדדים של אותו המטבע. הויכוח היום הוא לגבי כתב היד. האם יש חשיבות לכתב היד על פני ההקלדה.
ברור שהקריאה היא הקלה יותר, בעיקר אם לא צריך להתעמק בטקסט. רוב הטקסטים שאנחנו קוראים אינם טקסטים ספרותיים מורכבים, המצריכים חשיבה והרהור לגבי הכוונה המוסתרת והגלויה, או ידע מוקדם של טקסטים קודמים וידע תרבותי כללי. כתיבה, לעומת זאת, מעבר לפעילות המוטורית של היד, דורשת התחברות לחשיבה הפנימית שלנו. בכל פעם שאנחנו כותבים טקסט אנחנו למעשה פורשים את עצמנו על הדף: באיזה אוצר מילים ובאיזה סגנון השתמשנו. מאפייני הטקסט מאפיינים אותנו וכתיבה דורשת חשיבה ברמה גבוהה יותר. לכן, לרוב האנשים קשה יותר לכתוב מאשר לקרוא.
פעילות הכתיבה עצמה מורכבת יותר מפעילות הקריאה. בעוד פעילות הקריאה דורשת פענוח של טקסט תוך כדי פעולת הקריאה, פעילות הכתיבה דורשת מוטוריקה, קשר עין יד ופעילות פיסית של כתיבה, חוץ מפעילות החשיבה, בחירת המילים ובחירת הסגנון, הן הסגנון הוויזואלי של הטקסט: מכתב, ברכה, והן הסגנון הניסוחי: רשמי, חברי וכו’. השלב הראשון בלימודי כתיבה מתייחס כמובן לשלב המוטורי של הכתיבה – איך כותבים אותיות ואיך מצרפים אות-אות לכדי מילה. הגוף זוכר את המוטוריקה ובמשך הזמן משתפרת מהירות הכתיבה והיא הופכת לאוטומטית כמו רכיבה על אופניים או נהיגה.
כשהייתי תלמידה וסטודנטית הייתי מספיקה לכתוב באופן ידני בקצב הסילון, או ליתר דיוק בקצב הרצחני שבו דברו המורים והמרצים שלי. אבל, מאז שפרץ המחשב לחיינו הכול נכתב בעזרת המקלדת. זו הייתה אחת הסיבות שבהיותי מורה בחדר מחשב, התעקשתי על לימודי קלדנות עיוורת, שמשפרת באופן דרמטי את כישורי ההקלדה במחשב. כשאני אומרת “עיוורת” אני מתכוונת לכך שמסתירים את הידיים עם מגבת מטבח. אני מזמינה להתנסות ולראות עד כמה זה מערער את תחושת השליטה במקלדת מצד אחד, ומצד שני, לאחר שעושים כמה שיעורים עם המגבת המהירות והביטחון משתפרים פלאים. (בבקשה קישור ללמוד קלדנות, ברוך)
מן המפורסמות הוא שמיומנויות שלא משתמשים בהן הולכות ונעלמות. באחד הימים הצטרכתי לכתוב שיק, אבל היד שלי לא זכרה איך מציירים את האותיות. כל הזמן אני יושבת מול מכשירים אלקטרוניים – הטלפון, הטאבלט, המחשב – ודרכם אני מקלידה את כל הטקסט שאני יוצרת או צורכת. אז פתאום, לחזור ולהשתמש בעט היה לי ממש קשה. ולא תגידו שאני מהילדים של היום. אז כמה מהר שוכחים מיומנות שהרגישה לי כאילו נולדתי אתה? ממש מפחיד. אבל אם חושבים על מהותה של “מיומנות” ניתן בהחלט להבין את התופעה. מיומנות היא “יכולת נרכשת או כישרון לבצע פעולות מסוימות.” חלק מתהליך הלמידה או הרכישה היא החזרה והשינון. ככל שאנחנו משתמשים ביכולת שנרכשה המיומנות שלנו משתפרת. לכן, כשאנחנו ממעטים להשתמש בה אנחנו “מאבדים” אותה.
אבל השאלה היותר מעניינת היא האם אבדן מיומנות או אי למידתה מלכתחילה חשובה, מהן המשמעויות? בארצות דוברות לועזית היו מלמדים תחילה “אותיות דפוס,” אותיות כמו אלה המצויות בספרים ואחר כך “אותיות כתב,” אותיות עגולות ומחוברות, מה שהיה מעלה את מהירות הכתיבה. אותיות הכתב המחוברות נזנחו בחלק מהמדינות בארצות הברית. הילדים של היום לא יודעים לקרוא כתב יד לועזי מחובר, גם לא בחו”ל. האם כתב היד עצמו עתיד להיעלם כמו הכתב המחובר? ואם זו המגמה, האם יש לה השפעה כל שהיא על חיינו?
יואן הוסי, כתב ב- BBC Future, מספר כי בפינלנד כבר החלו להשמיט מתוכנית הלימודים את שיעורי הכתיבה ולהחליפם בלימודי הקלדה. מדינות מסוימות בארה”ב החלו להעניק חשיבות משנית ללימודי כתב-היד והותירו אותם מחוץ לשיעורי הליבה. מחקרים גילו כי כתיבה ידנית מפעילה אזורים במוח שנותרים רדומים בזמן הקלדה. ואולם, היתרונות הבולטים יותר, שעליהם מדברים החוקרים, נוגעים דווקא ליכולות למידה ולזיכרון.
מחקרים מעידים על כך שילדים שרוכשים תחילה מיומנויות כתיבה ביד לומדים מהר יותר וטובים יותר ביצירת רעיונות ואגירת מידע. ד”ר מרק זייפר (Dr. Marc Seifer), סופר, גרפולוג ומרצה לפסיכולוגיה מונה סיבות רבות לחשיבות השימוש בכתיבה ביד והחשובה שבהן מתייחסת דווקא לגיל הרך. אצל ילדים צעירים הכתיבה ביד היא אבן בסיס ללמידה כיוון שהיא מרגיעה ועוזרת לריכוז, מחזקת את הכישורים הקוגניטיביים, מחזקת את הכישורים המוטוריים וקשר עין-יד, ומשפרת את הזיכרון ועושה שימוש נרחב יותר במוח, כיוון שהיא מפעילה גם את כישורי הקריאה ולא רק את כישורי הכתיבה. ד”ר נורמן פורטנברי מ- MIT אומר שהפעולה המכנית של הכתיבה עוזרת להפנמה של החומר. ואילו הגרפיקה הקשורה לפעילות הכתיבה מעוררת את החשיבה היצירתית שחשיבותה הפכה לרבה כל כך בסוף המאה הקודמת. בראיון לניו יורק טיימס אומר סטניסלס דהאן (Stanislas Dehaene), מנהל היחידה להדמיה מוחית קוגניטיבית, פסיכולוג בקולג’ הצרפתי שבפריז, “כשאנחנו כותבים מופעל אוטומטית מעגל עצבי ייחודי. נראה שהמעגל ממלא תפקיד שלא היינו מודעים לו והלימוד נהיה קל יותר.”
סייפא: “איזה משוט כבד הא העט, ובאיזה זרם עז על הרעיונות לחתור…” גוסטב פלובר