איך להכין את התלמידים לעולם המחר? בית הספר של היום איננו מכין את התלמידים להתמודד עם החידושים המצפים להם! מי לא שמע את הטענות והשאלות הפופוליסטית האלה? חזור והשקם טוענים כלפי בית הספר כי הוא מלמד את התחומים והנושאים של העבר. שר החינוך טוען שמתמטיקה היא חזות הכול. ואילו, אחרים, טוענים שלימודים כלל אינם המפתח לעתיד. בבקשה דוגמאות: ביל גייטס, מיסד מיקרוסופט חברת התוכנה הגדולה, נשר מאוניברסיטת הרווארד בשנה הראשונה; מרק צוקרברג נשאר “רשום” באוניברסיטת הרווארד, אך עסק בענייניו האישיים ולא סיים אותה; דוד עזריאלי הישראלי עזב את לימודיו בטכניון, אם כי מאילוצים חיצוניים (מלחמת העצמאות), והרשימה ארוכה.
ואם ניקח את בוגרי האוניברסיטאות ונראה מה למדו ובמה הם עוסקים היום נגלה שיש פער גדול (כלכליסט) בין תחומי הלמידה לבין מקומות העבודה. לפי נתוני האיחוד האירופאי 30% מהישראלים בעלי כישורים יתרים ביחס לעבודה אותה הם מבצעים. רק 9% מבצעים עבודה שהיא מעל לכישוריהם. מעל ל- 37% מהישראלים עובדים בתחום אחר מתחום ההתמחות האקדמי שלהם כשבראש צועדים מדעי הרוח (70%) ואחריהם מדעי החברה (24%). העובדה שאין קשר בין תחומי הלימוד לבין תחומי העיסוק מחזקת ומעלה את השאלות: מהן המיומנויות החשובות לשוק העבודה? איך ליצור רלוונטיות בין תחומי הלמידה לבין העבודה? או אולי השכלה אקדמית איננה רלוונטית עוד, ומה שהיה המפתח להתקדמות בחיים ואפילו הביא למוביליות חברתית איננו רלוונטי עוד?
אלה שאינם מבטלים את בית הספר או רואים בו בייביסיטר גרידה, רואים בו מקום להכשרה אישית ומקצועית. אך גם אלה לא יודעים לומר מה מזמן לנו העתיד ומה הן המיומנויות החשובות. יגאל אלון אמר “”עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.” לכן, הלכתי לעבר, ואני רוצה לחזור לפתגם סיני עתיק: “תן לעני דג, והוא יהיה שבע היום. תן לעני חכה, למד אותו לדוג, והוא יהיה שבע כל ימי חייו.” בתרגום שלי, המשפט אומר שיש לתת לאדם מיומנוית, כלים ולא מידע. אם ניתן כלים, ונלמד איך לעשות בהם שימוש, נצליח לפצח גם את חידת המיומנויות החשובות בעתיד.
לדעתי, אם כל המיומנויות, בעבר, בהווה ובעתיד, היא מיומנות הלמידה. במילה למידה אינני מתייחסת רק ללמידה המתרחשת בבית הספר או בחינוך הגבוהה, אלא ללמידה העצמית האינטואיטיבית, והעצמאית. כבר בהיותנו תינוקות אנו רוכשים את מיומנות הלמידה כשאנחנו לומדים לחייך, לשבת, לזחול וללכת; אנחנו לומדים מילים, אנחנו לומדים לחבר אותן לכדי משפטים. למעשה, כל החיים אנחנו בתהליכי למידה ורכישת מיומנויות, גם אם מבלי דעת. אך יש גם למידה מודעת, זו שמתרחשת כאשר אנחנו צריכים להפנים “חומר”, מונחים ומושגים, רעיונות ודעות, תאריכים ופרטים אחרים. את המיומנות הזו צריך לפתח, ללמד ולשפר עד שהיא תהפוך לאוטומטית ותאפשר לנו ללמוד ללא עזרה מבחוץ, למידה הנובעת מתוך עניין ומוטיבציה עצמית. רכישת מיומנות הלמידה העצמית מבטיחה שנוכל לרכוש את כל שאר המיומנויות: מנומנויות קוגנטיביות ומטה-קוגניטיביות; מנומנויות חברתיות וריגשיות; ומיומנויות פיזיות ומעשיות.
סיפורה המרגש של טרה ווסטאובר (Tara Westover) הוא דוגמה מעולה גם לצורך במיומנות למידה וגם לחשיבות הרבה שלה. טרה כתבה ספר זיכרונות, המתאר את ילדותה בבית מבודד בהרים במשפחה מורמונית המאמינה בהישרדות ופוחדת מכל דבר ממשלתי (Educated). היא נולדה בלידה ביתית ורק בגיל תשע גילו השלטונות את קיומה. האחרונה משבעה ילדים, שעיסוקם היה לעזור לאב בעבודתו במגרש גרוטאות. הילדים לא הלכו לבית הספר וגם לא לרופאים. למרות שחוו פציעות קשות, כולל כוויות, האם, שהייתה מילדת והרבליסטית בהכשרתה הייתה זו שטיפלה בהם, והייתה אחראית לחינוכם והשכלתם.
כתוצאה, טרה ואחיה לא הלכו לבית ספר, אך האב האמין שיש להם את מיומנות הלמידה העצמית. טרה ראתה בבית ספרי לימוד ואכן למדה מהם בעצמה, כיוון שאף אחד לא חשב להשקיע בחינוכה. היא חיפשה אפשרות לעזוב את המשפחה כיוון שאחד האחים היה אלים מאוד כלפיה אך לא קבלה עזרה מההורים, שאמרו שהם לא מאמינים לה. לכן, קנתה עוד ספרי לימוד וספרי קריאה, ולמדה מהם בכוחות עצמה. בגיל שבע עשרה נכנסה לכיתה בפעם הראשונה בחייה, לאחר שקבלה מלגת לימודים מקרן גייטס. הפערים אותם הייתה צריכה להשלים היו אדירים. טרה השקיעה זמן רב בלמידה עצמית, השלימה את הפערים והיום היא בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה ולהיסטוריה.
סייפא: “במקום שיש רצון – ישנה גם דרך” פתגם אנגלי עתיק
