שתי הערים המרכזיות של פורטוגל – ליסבון הבירה ופורטו

קטנוע בר-יין שתי הערים המרכזיות של פורטוגל הן ליסבון הבירה בדרום, ופורטו בצפון. את המרחק ביניהן ניתן לעבור בנסיעה של שלוש שעות. פורטוגל נראית כמדינה קטנה במפות, בעיקר כשהיא צמודה לספרד הענקית. אך, היא המדינה השלישית באירופה בקוטנה, למרות ששטחה גדול פי 4.5 מישראל. נופה הגיאוגרפי הררי ברובו, פרט לרצועת החוף. לפורטוגל שייכים גם האיים האזוריים ואיי מדיירה. אנחנו לא ניסינו לתפוס ככל יכולתנו. העדפנו טיול איטי שמשאיר טעם של עוד.

שתי הערים, ליסבון ופורטו, שוכנות לשפת האוקיינוס האטלנטי ואת שתיהן חוצה נהר. בעוד שאת פורטו חוצה נהר הדאורו Douro, את ליסבון חוצה נהר הטאגוס Tagus. כך נוצר מצב שמכל מקום רואים מים, בין אם הם שייכים לאוקיינוס, ובין אם אלה מי הנהר. הערים ממוקמות על גבעות ויש לקחת בחשבון שההליכה קשה בעלייה וגם בירידה. אבל, הנוף הנשקף מכל עבר משכיח את כאבי הרגליים ואם צריך עזרה של אלכוהול – ניתן לפגוש את הקטנוע בר-יין, שגם הוא מתייחס אל הנוף הימי מולו הוא ניצב (ראו התמונה הראשונה). מעבר לחנויות הספרים המפתיעות ולמאפים המיוחדים והטעימים, גילינו שפורטוגל היא ארץ שסוגדת לעיצוב, במודע או שלא במודע. אינני מתכוונת לבתים מעוצבים המפורסמים בעיתונים ובתוכניות הטלוויזיה; גם לא לבתי אופנה ועיצוב רהיטים וכלי בית. מבלי להתכוון אולי, הבניינים, החדשים והישנים, הרחובות, מבנה הערים, הכנסיות וכל השאר מעוצבים ומהווים חגיגה ויזואלית.

מנזר ז'רונימוש המעוצב בסגנון המנואליכשמבקרים בערים העתיקות, או מתבוננים במבנה של פורטו וליסבון, חשים שיש כבוד והתחשבות בנוף, למבנה הקרקע ולעיצוב הבתים. כמובן שארמונות, מנזרים ומבני ציבור היו מבנים מפוארים. הם נבנו על מנת לשקף את כוחה של פורטוגל בעידן התגליות, ועוצבו לפי רוח התקופה. לדוגמה – מנזר ז’רונימוש. המנזר שוכן בליסבון בשפך הטאגוס לאוקיינוס. תחילתו של המנזר כבית תפילה לספנים, שיצאו למסעותיהם בתור הזהב של פורטוגל במאות ה- 15 וה-16 (לדוגמה, הנסיך אנריקה הספן שהיה אחראי לרבים ממסעות הגילויים; והמפורסם מכולם ואסקו דה גאמה).

בית התפילה הצנוע הפך למנזר מפואר תחת שלטונו של המלך מנואל. על שמו נוצר הסגנון הארכיטקטוני “המנואלי”, הייחודי לפורטוגל. הסגנון הוא שילוב של גותיקה מאוחרת עם השפעות ספרדיות ואיטלקיות. מנזר ז’רונימוש, שנבנה בתקופה ההיא, לא נפגע ברעידת האדמה שהרסה חלקים נכבדים בליסבון, והוא דוגמה מפוארת ומרתקת לסגנון. תקרת המנזר מעוטרת בקשתות גותיות מפוארות, העמודים בצורת ספירלות מסובכות מסותתות באבן ומדמות חבלים וקשרים האופייניים לימאים. מוטיבים מעולם הספנות וסמלים נוצריים יוצרים גודש עיצובי מיוחד במינו (התמונה שלמעלה).

אריחי האזולז'ושבנייני המגורים “הרגילים”, גם בפורטו ובם בליסבון, בנויים בצורה מדורגת, כך שהנוף הימי נשאר גלוי מכל מקום. כמו הבניינים המפוארים, גם בתי המגורים מעוטרים, אך בצורה צנועה יותר והם חגיגה למשוטטי הרחובות כמו במדריד. בערים שולטים שני סוגי עיטורים; הראשון הוא גימור אריחי הקרמיקה הצבעוניים, היוצרים תבניות גיאומטריות בחזיתות הבניינים. הסוג השני, האריסטוקרטי והייחודי, הנמצא בבנייני ממשל ובבתיהם של העשירים – אריחי האזולז’וש (Azulejos). אריחים אריסטוקרטיים אלה הם בגווני הכחול ולבן (בפורטוגזית azul פירושו כחול, ברוך). בתחילה, יצרו באריחים אלה דוגמאות גיאומטריות, אך במאה ה- 17 התחילו להשתמש בטכניקה הזו ליצירת ציורים וסיפורים מצוירים (התמונה מימין).

השדרה בגן האומותלא פסחנו על המבנים המיוחדים שנבנו לכבודה של תערוכת האקספו, שהסבה את תשומת ליבי לליסבון מלכתחילה, ובראשם האושינריום, שהוא אקווריום ענק, השקוע ברובו מתחת למים. הליסבונאים ניצלו את התערוכה על מנת לפתח אזור הנמצא לאורך הנהר, ומרוחק ממרכז העיר. נושא התערוכה היה האוקיינוס, כמחווה ליורדי הים הפורטוגלים שגילו ארצות ופרצו נתיבי ימים. הנסיעה לשם ארוכה, אך עוברת דרך מרכזי המגורים ומאפשרת הצצה לאורח החיים במקום. כיוון שהאזור פותח בשנות התשעים הייתה התייחסות מודעת לעיצוב הכללי של האזור. הכניסה אל מבני התערוכה עוברת דרך שדירת עצים, המכונה “גן האומות”, ובמרכזה פסל “הר הגעש המימי” (Water Volcano) ותעלת המים המובילה את מימיו. כיוון שהיינו בליסבון בחודש נובמבר הצד השמאלי של השדרה היה כתום כולו, שלכת, אמרתי כבר?

סייפא: “רופא יכול לקבור את השגיאות שלו, אבל אדריכל יכול, לכל היותר, לייעץ ללקוחותיו לשתול צמחים מטפסים.” פרנק לויד רייט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Are you human ? האם אתה בן אדם *