פנסיה הוא הזמן לעשות כלום או לכתוב בלוג

לפני שיצאתי לפנסיה עבדתי למחייתי ולא חשבתי לכתוב בלוג. בצעירותי, בחרתי במקצוע ההוראה. אז, מורה לא הייתה עושה בעיקר בייבי-סיטינג, אלא היא הייתה אדם משמעותי ומשפיע בחייו של התלמיד והוריו. התעקשתי להישאר בבית הספר היסודי, למרות שבהשכלתי הייתי בעלת רישיון הוראה לתיכון. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שהשנים הראשונות לחייה של כל תלמידה הן המעצבות את התנהלותה עם התבגרותה. מורה משפיעה על תלמידיה לא רק בהוראת מידע, יצירת ידע וכד’, אלא בהתנהגותה כי תלמידים מחקים את המבוגרים שבסביבתם באופן בלתי מודע.

משיצאתי לפנסיה אינני צריכה עוד לעשות שום דבר, אינני צריכה “ללכת לעבודה,” וגם אינני שייכת לשום מקום. עכשיו, כששואלים אותי מה את עושה היום? אינני יכולה להגיד שאני …. שם של מקום או מקצוע. ולכן קשה לי לתת תשובה שמכלילה את כל הדברים הקטנים או האהובים שאני עושה. בזמן האחרון, כשלחץ השאלות התגבר, ישבתי וחשבתי, איך הייתי רוצה להגדיר את עצמי. הרי אינני יכולה לומר שאני מורה, כי אינני באמת מלמדת, למרות שנאמר, “פעם מורה תמיד מורה.” אינני יכולה לומר שאני עסוקה כל היום בפתרון בעיות קטנות: תשלומי ביטוח לאומי לעוזרת, פנסיה, שיחות טלפון עם ספקי שירות למיניהם וכאלה.

ניסיתי להבין מה תופס הכי הרבה זמן ועניין בשגרת חיי, והגעתי למסקנה שאת עיקר זמני אני משקיעה ב- לכתוב בלוג, אותו אתם קוראים ברגע זה. מאז אני עונה: אני כותבת בלוג. מיד עולות השאלות, מה זה בלוג? אז יש לך אתר משלך? ולמי הוא שייך? והשאלה האהובה עלי ביותר היא – ואיך אני יכול/יכולה לקרוא את מה שאת כותבת? נכון, אני כותבת בגלל צורך פנימי שלי לשתף את החברים והידידים, והעידוד שהם נותנים לי להמשיך כי הם נהנים לקרוא אותי. אבל, כל מי שכותב, לא באמת כותב למגירה. הוא/היא רוצים שהרבה אנשים יקראו, ייהנו, יגיבו ויאהבו. לכן, אשמח אם תגיבו, תמליצו, וגם תשתפו (בלחצנים שבתחתית הפוסט, ברוך).

לכתוב בלוג היא מטלה לא פשוטה, המזכירה קצת את משימתו של הסופר, ההתלבטות על מה לכתוב. אני כותבת על הדברים הקרובים לליבי, מה שנקרא לייף סטייל (Lifestyle ברוך.) כלומר, על המגוון הרחב של הדברים המתרחשים בחיי היום-יום שלנו. חלק מהפוסטים נכתבים בעקבות דברים שאני נחשפת אליהם באקראי. במכתב שקראתי הבוקר כותב בלוגר אחר שגם אתרי הבלוג משתנים. בעבר הם הכילו רק טקסט ואילו היום מקומו של הטקסט הולך ודועך, מול השמע (פודקאסט) והווידאו המככבים.

משפט זה זרק אותי שנים רבות אחורה, לשנים בהן עבדתי במ.ט.ח, הלא הוא ה”מרכז לטכנולוגיה חינוכית.” שם פגשתי לראשונה את האינטרנט עוד כשהייתה רק רשת מחקר אמריקאית. לא רק שעצם ההתקשרות הצריכה ידע טכנולוגי, אלא שהשימוש במאגרי המחקר האמריקאיים הצריך ידיעה מראש איזה נושא מחפשים. לא ניתן היה לראות את תוכן הפוסטים, שאז נקראו מאמרים.

הכלים שאפשרו לראות את רשימות המסמכים היו כמו “מנהל הקבצים” של היום במחשב. אם לא ידעת מה לחפש ואיזו אוניברסיטה מתמחה באיזה נושא לא מצאת דבר, והתסכול היה גדול. הקושי של דוברי העברית היה גדול כפליים, הכול היה באנגלית, והיה גם צורך במידע תרבותי אמריקאי. לדוגמה, אם חיפשת מידע טכנולוגי היית צריך לדעת שיש אוניברסיטה בשם MIT, שהיא האוניברסיטה הטכנולוגית בה’ הידיעה והכי כדאי לחפש בשרתים שלה.

אחד הפיתוחים העיקריים, שאפשרו את התפתחותה המהירה של האינטרנט, והגעתה למה שהיא כעת, היה פיתוחו של כלי להצגת התוכן של הקבצים. הכלי שנחשב לאחראי לפריחת האינטרנט הוא דפדפן בשם נטסקייפ (Netscape Navigator,) המבוסס על דפדפן קודם בשם מוזאיק (NCSA Mosaic.) בשנת 1994 פרש מארק אנדריסן מחברת מוזאיק, תוך שהוא רואה את הפוטנציאל הגלום ברשת, ופיתח את נטסקייפ, שהביא לפריחה העצומה של הרשת.

הדפדפן אפשר לא רק תצוגה של הטקסט בקובץ, אלא גם תצוגה של תמונות ותוספת קול. שנה לאחר פיתוחו התעוררה מיקרוסופט והציגה את הפיתוח שלה, אינטרנט אקספלורר (Internet Explorer), המבוסס גם הוא על מוזאיק העתיק. כך נפתחה “מלחמת הדפדפנים,” שהסתיימה בניצחונה המוחץ של מיקרוסופט. לפי הפתגם העתיק, “שניים רבים והשלישי זוכה” הדפדפן של גוגל, כרום (Chrome) הוא השולט היום בשוק – כ-60% מהדפדפנים.

בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת הייתה השליטה באתרי האינטרנט שייכת לעובדי הטכנולוגיה בחברות הגדולות, אך בתחילת המאה הנוכחית עברה השליטה אל המשתמשים. כבר בשנת 1997 הומצא ה”בלוג,” אתר המציג כתיבה אישית. אבל, פריחתם של הבלוגים התחילה רק בתחילת המאה, עם פיתוחם של כלי עזר, שהיו זמינים לכל נפש, לבניית אתרים ולכתיבה. כל אחד יכול לכתוב בלוג.

כך צמחו גם אתרי חברות, שמאפשרים לכל אחד להעלות את הגיגיו ודעותיו באופן חופשי, המכונים רשתות חברתיות. הרשת החברתית הישראלית היחידה הייתה אתר “חבר’ה,” ששמה לה למטרה לחדש קשרים בין חברים ועמיתים. היא הגיעה לשיא פריחתה בשנת 2003. עם עליית קרנה של פייסבוק, שנולדה ב-2004, גוועה הרשת וסיימה את פעילותה בשנת 2008.

כיום פעילים ברשת אתרים חברתיים רבים: טוויטר, לינקדין, אינסטגרם ואחרים. אתרים אלה מאפשרים כתיבה של טקסט והעלאה של תמונות ווידיאו בו-זמנית. לעומתם, אתר YouTube, אשר הושק ב-2005, הוא אתר המאפשר העלאת סרטוני וידיאו בלבד. לאתר נולדו מתחרים רבים, כדוגמת Vimeo, ולאחרונה טיקטוק, הפופולרי ביותר בין בני הנוער. הווידיאו מחייב את תשומת לב המתמדת של המשתמש כיוון שאין דרך להציץ במהירות בתוכן, כמו בטקסט.

התחרות על זמנו של המשתמש הולכת ורבה. הצופה צריך לחלק את זמנו המוגבל (היממה עדיין מחולקת ל- 24 שעות, ברוך) בין הסרטים, הווידאו, הרשתות החברתיות, הטלוויזיה, הקולנוע, ורשתות הסרטים (נטפליקס, אמזון, אפל ודיסני.) הבחירה האינסופית והמתמדת גם היא גוזלת זמן ומעייפת. הטקסט, לעומת זאת, מחכה בסבלנות על המדף או בבלוג, מאפשר דפדוף מהיר והבנת העיקר, וגם מאפשר לעצור לרגע את מרוץ החיים ולהרגע בקריאה.

בלוגרים רבים מוסיפים לאתריהם “פודקסטים” (הקלטות שמע, ברוך) או סרטוני ווידיאו. גם הוידאו וגם ההקלטות הן לינאריות, מחייבות הקשבה רציפה ואינן מאפשרות את הדפדוף שמאפשר הטקסט. כך “שובים” האתרים את זמנו של המשתמש. אני בבסיסי אדם של טקסט, חוקרת ספרות כבר אמרנו? לכן, החלטתי שלא להצטרף ל”אופנה” החדשה של הקלטות. אני מתכננת להמשיך ולכתוב טקסט, בתקווה שתמשיכו להנות ולשתף.

סייפא: “קריאה היא צורה של ידידות.” מרסל פרוסט