סתם יום ראשון. תחילתו של שבוע חדש. זה שהימים עוברים במהירות הסילון, כולם מסכימים. באמת, קשה להבין את התופעה הזו. למה הימים עוברים בקצב יותר מהיר מהקצב של פעם? להבנתי, היה צריך להיות הפוך – כשהייתי עסוקה עם ילדים, תלמידים, לימודים, השתלמויות וישיבות, חברים, הורים ומשפחה הקצב היה צריך להיות הרבה יותר מהיר. ולא כך הוא, דווקא היום, כשאני בפנסיה, חופשיה (סוף-סוף, ברוך) לעשות ככל העולה על רוחי, דווקא היום הימים טסים להם, אולי כמו בני האדם שהתחילו לטוס בתדירות מדהימה.
קפה בצד, מול המחשב, קוראת קצת פרסומות שמגיעות בדואר, מציצה בפייס וחושבת על יום האתמול. שבת של שגרה, קצת בישולים, מעט כביסה והרבה משפחה. ראיתי את שלושת הילדים שלי, גם אם ברמות משתנות של אמצעים וזמן. הגדול קפץ לארוחת צהריים. הקטן, עצר בדרך מצפון הארץ לטיסה למזרח הרחוק, לקחת כביסה ונשיקות. האמצעי יצר קשר דרך המחשב, להראות את הנכדה ולספר על השבוע שהיה. כבר מזמן לא ישבתי לי ככה ובהיתי באוויר וחשבתי סתם, מחשבות שצפות להם בחלל.
ונזכרתי באחד הדברים שעשיתי אתמול – רכישת כרטיסי טיסה לחגיגות יום ההולדת שנה של נכדתי. זו שאותה אני רואה בעיקר דרך המחשב. לא יכולה לחבק, לנשק, להרגיש את הרכות המדהימה של תינוקות. ואז אני גוערת בעצמי, ומצווה עלי להפסיק להיות פולניה ומיד. מה לעשות, במוצאי אני מליד פולניה. או אולי ממש מפולניה. בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה הגבולות של פולין כמעט נמחקו לחלוטין ופולין כמעט חדלה מלהתקיים. בתקופה שבין שתי המלחמות הגבולות זזו הלוך ושוב, כך שגם אם מוצאי בעצם מליטא ואוקראינה, יכול להיות שבשלב כל שהוא הן היו בתחום השלטון פולני. רק לאחר מלמת העולם השניה נקבעו הגבולות סופית.
באמת, אם נחשוב על זה, על מה בדיוק אני מקטרת? בריאותי טובה, ילדי מאושרים כל אחד בעיסוקו וחייו. אז ילד אחד נמצא במרחק 24 שעות? יש דברים הרבה יותר גרועים. אבל בן האדם, תמיד רוצה עוד. אין ספק שזו תכונה מעולה. כך משיגים את ההתפתחות האנושית, על ידי השאיפה לעוד, ליותר טוב, ליותר מהירות וכדומה. אני רוצה את כולם סביבי, כמו תרנגולת. אבל, אני מנחמת את עצמי, גם אצלה בסוף הם מתבגרים והופכים להיות תרנגולים בוגרים ועוזבים את הקן.
במשפחה שלנו וברוב משפחות החברים שלנו יש לפחות נציג אחד בחו”ל. מה שאומר, שכולנו נוסעים כל הזמן. יש כאלה, ששפר עליהם מזלם והם טסים רק טיסה אחת, 4-5 שעות וזהו. ויש כאלה שצריכים להקיף את הגלובוס כדי להגיע. אני נמצאת אי שם באמצע. רק ילד אחד שלי בחו”ל. החו”ל לא הכי רחוק, אך גם לא הכי קרוב, אי שם באמצע. אז כדי להגיע לחו”ל צריך לרכוש כרטיסי טיסה. בדרך כלל אני רוכשת חצי שנה מראש ויותר. בודקת באתרים רבים מה הן הטיסות הנוחות ביותר שיש. בגילי (המופלג, ברוך), אני פחות מסתכלת על המחיר ויותר על הנוחיות. באמת, אני עדיין זוכרת את הטיסות באמצע הלילה, שעלו בלילה של שינה, במחלקת התיירים הכי צפופה ובחברה הכי קטנה, שהייתה נוחתת בנמל התעופה הכי רחוק, אבל היו הכי זולות!
כשהטיסות הופכות להיות דרך חיים והפרוטה מצויה בכיס, מתחילים להסתכל גם על זמני ההמתנה בנמלי התעופה, גם על המרווח בין המושבים, וגם על השעות שבהן יוצאות הטיסות. אתמול, רכשתי את הכרטיסים בדקות ספורות. הטיסות בעלות זמני ההמתנה הכי קטן ושעות ההמראה הנוחות ביותר היו האפשרות הראשונה שמצאתי. ממש הפתעה. באמת שהתרגשתי ושמחתי שלא בזבזתי שעות. שעות הישיבה מול המחשב לחיפוש ומציאת טיסות נוחות כבר הפכו למעיקות. ואיך קרה הנס הזה? לדעתי זה אפקט הלואו – קוסט. אנשים מחפשים את הטיסות הזולות כך שהטיסות היותר יקרות נמכרות לאט יותר ולעיתים גם לא נמכרות בכלל.
סייפא: “זה נהנה וגם זה לא חסר,” בבא קמא כ.
