האדם איננו “עץ השדה”, הוא יכול לקרוא, לנוד ולנוע

לקרוא מכתב? A flowing mailboxהאינטרנט יצר תחרות מטורפת על הזמן שלנו. אני לא מספיקה לקרוא את כל מה שאני רוצה (אימייל, פייסבוק, אנסטגרם) וכבר נופלים דברים חדשים ומסקרנים. אבל, שוב, לא מספיקה וכבר. . .  צריך לבדוק דואר – הרבה עיתונים אלקטרוניים, רובם בחינם וכולם לפי תחומי העניין שלך, מה לא תירשם? אז כל יום נופלים עלי שניים שלושה עיתונים כאלה ובהם רשימות של המוני מאמרים מעניינים.

חוסר הזמן הכרוני של כולנו הביא לזה שבראש כל מאמר כתוב כמה זמן קריאה הוא. כך אפשר לדעת אם אפשר להספיק לקרוא אותו בחטף או צריך לפנות לו זמן ובינתיים להכניס אותו לרשימת “צריך לקרוא”. בהיותי אדם מאוד סקרן, הרשימה שלי ארוכה כל כך שלא אספיק לקרוא אותה עד יום מותי. אז צריך למיין ולמצוא סדרי עדיפויות, או כותרת שתופסת לך את העין וגורמת למוח שלך לטוס ולהמשיך את הכתבה מבלי שקראת אותה.

בוקר אחד, ראיתי פוסט של לינקדין, שהיה רשימה של מאמרים מומלצים של חברי הרשת. “שטפתי” את העיניים על הרשימה תוך שאני מנסה להסתמך על חוכמת ההמונים, כלומר לראות למי יש הכי הרבה קוראים ולהחליט לפי זה אם המאמר חשוב, או לפחות ראוי לקריאה. בשלב הבא אני בודקת את הכותרת של המאמר כדי להחליט אם הוא בכלל מעניין אותי. ברור שלכותרת יש חשיבות עצומה – היא אמורה לספק מידע לגבי הנושא שלו מחד, ומאידך היא אמורה לגרות לקריאה. המאמר שצד את עיני נשא את הכותרת: “If you don’t like where you are, move. You are not a tree” ובתרגום: “אם אתה לא אוהב לאן שאתה הולך, זוז. אתה לא עץ!” עד שצד את עיני היו למאמר 71,317 קוראים ועד לפרסום הפוסט מעל מאה אלף. כמות נכבדה.

אילוסטרציה - עץ מחייךמיד עלו בדמיוני כל תמונות העצים המדברים, הצועדים בשדרה, הנותנים לאדם ככל יכולתם. אין ילד בישראל שלא שמע, ראה, קרא את הספר של “העץ הנדיב” שכתב של סילברשטיין. העץ הוא חברו של הילד, ומעניק לו ככל יכולתו. הענקה זו הופכת את העץ למאושר. בילדות העץ מעניק: עלים למשחק, גזע לטיפוס, ענפים להתנדנד עליהם, צל למנוחה, ופירות לאכילה. כשהילד מתבגר העץ עוזר ל”ילד” להתפרנס: ממכירת פירות העץ, מבניית בית מענפיו, וסירה מגזעו, עד שלעץ לא נותר דבר להציע, הוא רק גזע כרות. כאשר חוזר ה”ילד” אל העץ בזקנתו ומחפש מקום לנוח בו, מבין העץ שאפילו לגזע שלו יכול להיות שימוש לטובת ה”ילד”: “אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא ילד, שב לך ותנוח”.

כותרת המאמר היא שגרמה לי לקרוא, כי היא מתכתבת עם שירה של דתיה בן דור “איך זה להיות עץ?“. כותב המאמר חי בלונדון ואינני יודעת אם הוא מכיר את השיר, הכתוב עברית. בשיר מתנהלת שיחה בין הדוברת לבין העץ:
“פעם שאלתי עץ
עץ, איך זה להיות עץ?
אתה בוודאי מתלוצץ – אמר העץ.”
העץ לא מבין מה השאלה בכלל, כיוון שהוא חושב על כל הדברים הטובים שיש לו: הציפורים מזמרות לו, הפרפרים, הרוח, הנוף הפתוח, נשימות האדמה בלילות, הפירות המבשילים, והגוזלים הישנים בין הענפים. אבל הדוברת שואלת דווקא על חוסר הניידות שלו: “ולא אכפת לך שאתה תקוע כל השבוע?” ועל זה עונה העץ: “אין לי צורך לנוד ולנוע”.

ואכן, המאמר בלינקדין מתייחס בדיוק לנקודה הזו – אם טוב לך אתה, לא תקוע גם אם אינך הולך לשום מקום. בעולם הגלובלי של היום רמת התנודתיות והתנועתיות עצומה. אם בנסיעה שעות לעבודה בפקקים אין קץ, אם זה המעבר מעבודה לעבודה על מנת להתקדם ולהרוויח יותר, ואם זה המעבר ממדינה למדינה כדי להתנסות ולהכיר מקומות חדשים ולהיטיב את רמת החיים. ב”תקופתי,” כשהתחלת לעבוד במקום שרצית, והיה לך טוב, ידעת שתסיימי את שנות עבודתך ותצאי לפנסיה מאותו מקום עבודה. רמת הניידות הייתה נמוכה מאוד. רוב האנשים ספרו כמה שנים נשארו להם עד לפנסיה (חוץ מאלה שפחדו מהפנסיה יותר מאשר מהמנהל, ברוך).

לקרוא או לישון - פנסיה rest in a hammockלאורך השנים, הפנסיה היוותה את משאת הנפש של העובדים ולמענה היו מוכנים לסבול בשקט התנהגויות של מנהלים וקולגות שהיום לא היו עוברות ללא תגובה. אבל היום השתנו גם כללי הפנסיה והם מאפשרים, ואולי גם מעודדים מעברים. כל עובד חוסך לעצמו, אין פנסיה ממשלתית או מאורגנת בדרך אחרת, וכך אין תלות בין מקום העבודה לפנסיה העתידית. כמה פנסיה יקבלו העובדים של היום? כל הנבואות שחורות משחור.

המאמר עצמו הוא אוסף של אמירות המתייחסות ליחסי עובד-מעביד, לצורך של העובד להיות מוערך על ידי הבכירים ממנו; על ההערכה, היוצרת נאמנות למקום; ועל יחסי העבודה בכלל. העצה היחידה במאמר לעובד שאין מעריכים אותו, או אפילו “מקטינים” ומסרסים את יכולותיו ורע לו, היא – לך! העולם גדול ופתוח . . .

סייפא: “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.” ד”ר סוס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *