החיים קצרים מדי – ארבעה דברים שהגיע הזמן לשחרר

זמן קריאה: 5 דק’

החיים קצרים מדי. יש דברים שצריך לשחרר ולהפסיק לשאת על גבנו. “הזמן הניגר כמו מים” אומרת חוה אלברשטיין בשירה “ערב אחר.” ואכן, הזמן עובר מבלי לעצור אפילו לרגע, וכל דקה מקרבת אותנו אל קיצנו. אנשים נוטים לשכוח או להדחיק את העובדה הפשוטה שיבוא יום ולא נהיה עוד. העולם פשוט ימשיך בלעדינו. השמש תמשיך לזרוח ולשקוע; המכוניות ימשיכו לנסוע או לעמוד בפקקים; בבית שלי תגור מישהי אחרת והמעלית תמשיך לעלות ולרדת בלעדי.

לפעמים הגורל מתערב ואז נקטעים החיים בפתאומיות, באופן לא טבעי, לא מזקנה. מחלה שהתפתחה לה במחשכים וכאשר מאבחנים אותה בפתאומית מגלים שכבר אין מזור; תאונות, שקוטעות את מהלך החיים ואפילו מגפות. כל אלה אמורים להזכיר לנו כל הזמן שאנחנו ארעיים בעולם הזה. לכן, מאוד כדאי למצות את החיים, גם אם אתה צעיר, שלא לדבר על אנשים מבוגרים מאוד. כשאני אומרת “למצות” אינני מתכוונת שיש להשלים בדחיפות את כל המטלות או לרוץ מדבר אל דבר כי אולי לא יהיה מחר. אלא, שיש דברים שחשוב דווקא לא לעשות, לשחרר אותם.

1.     לשחרר את הצדק – אולי אני לא צודקת תמיד

לפעמים אנשים חושבים אחרת ממני. אינני מתכוונת לרגשות או תגובות, כי ברור שמהן יש מגוון רב, ומה שמאוד מרגיז לאחד יכול להיות מאוד מצחיק בשבילי. לדוגמה, כשנכדתי מרחה את ידיה בדבש, בשבריר השנייה שלא הסתכלתי עליה, חשבתי שזה מאוד מצחיק. אבל ניתן היה להסתכל על התקרית הזו ולהתרגז כי עכשיו צריך לרחוץ זמן רב וזה ממש  לא היה בתוכנית הבוקר; אפשר גם לכעוס עלי ולבקר אותי, שלא שמרתי עליה מספיק טוב. התגובה תלויה באישיות ולכן ברור שיהיו תגובות שונות.

אני מתכוונת להיות צודקת בדברים ה”ברורים” יותר, הכאילו מדעיים השנויים במחלוקת כמו נושא התזונה. לדוגמה, אנשים שחושבים שבשר עוף הוא בריא ואילו בשר אדום  מסוכן לבריאות; שחלב דל שומן הוא בריא וחלב בעל 4% שומן איננו בריא. כמובן שלמחשבות הללו אין כל בסיס. הן נסמכות על ברירת המחדל: בשר עוף פחות מזיק לבריאות מבשר אדום, אבל גם הוא איננו בריא! יש אנשים שנוח להם לחשוב שבשר עוף בריא ואם אגיד להם שהם טועים נצא למסע “הוכחות” כשכל אחד מנסה ל”הוכיח” לשני את “צדקת” דבריו. אז זהו שלא, חבל על הזמן המתבזבז בהוכחות, יותר עדיף היה לבלות אותו בשיחה אמיתית מלב אל לב.

2.     לשחרר את הכעס והעלבון – לוותר על ה”ברוגז”

לפעמים אנחנו נעלבים מחברים או מבני המשפחה שלנו. הסיבות מאוד מגוונות: החל ממשפט שנאמר בהיסח הדעת ואנחנו מפרשים אותו כאילו נאמר מתוך כוונה להעליב, לעקוץ, וכלה באי השתתפות באירוע משפחתי. בכל מקרה, צד אחד נעלב ומחליט לעשות “ברוגז” עם הצד השני. כלומר, לא עונה לטלפונים או לדרכי תקשורת אחרות, מתעלם מקיומו של הצד השני בעולם. אם מדובר בבני משפחה רחוקים, אולי באמת לא מתאים לשמור קשרים עם כל העולם ובנותיו, שלא לדבר שזה גם צורך זמן. אבל כשבני משפחה קרובים מדרגה ראשונה ושניה, סבא, בן, בן דוד, או חבר קרוב עושים ברוגז זה כבר סיפור אחר. כמה אנרגיה שלילית טמונה בתגובה הזו משני הצדדים: הצד ש”עסוק” בלחיות את חייו כאילו האחר לא קיים, והצד שמנסה לכפר על מה שאמר או עשה, או סתם הגיב. ימים, שבועות, חודשים ושנים עוברים בנתק שיוצר כאב לב לשני הצדדים. לא ניתן להחזיר את הזמן לאחור. הזמן ממשיך במסעו ולא ניתן לפצות עליו. כדאי יותר לבקש סליחה ולסלוח מהר כדי לא לבזבז זמן ברגשות שליליים. כפי שאמר פאולו קואלו: “החיים קצרים, נשק באטיות, צחק בטירוף, אהוב בכנות, וסלח במהירות.”

3.    לשחרר את הבושה והאשמה על מה שהיה

לא נולדנו עם רגשות של אשמה או בושה, הם הוקנו לנו על ידי ההורים והמורים שלנו לאורך חיינו, והם הכרחיים לתפקוד תקין בחברה. רגש הבושה מופעל כשאנחנו מבינים שההתנהגות שלנו נתפסת על ידי אחרים כנלעגת, לא במקום, לא מתאימה. הבושה נובעת מהפחד שלנו שישפטו אותנו, שיבקרו אותנו, שיכעסו עלינו או שלא יעריכו אותנו. הגרמנים השתמשו בבושה כאמצעי חינוכי, ואילו בפולין משתמשים באשמה כאמצעי חינוכי, כדי להפנים ערכי מוסר.

הבושה איננה רציונאלית. היא תגובה אוטומטית של המוח ולכן היא גם בלתי נשלטת. היא גורמת לנו להסתתר ולברוח כדי להקהות את הכאב או התחושה הקשה. הבושה גורמת לנו להסתיר “סודות,” שנראים לנו נוראיים, כי רק לנו זה קרה, או רק אנחנו מתנהגים ככה. כיוון שאיננו משתפים ב”סודות” שלנו הם למעשה בולמים אותנו ומקבעים את ההתנהגות או החשיבה שלנו. הניסיון לשמור על עצמנו כדי ש”לא ידעו” מונע מאיתנו ליצור אינטימיות, זוגיות, חברות אמיתית.

האשמה, לעומת זאת, היא רציונלית גורמת לנו להרהר במה שעשינו ולחשוב איך לתקן. כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו שאם היינו יודעים מה יקרה היינו מתנהגים אחרת. אנחנו מרגישים אשמים ומכים על חטא. אבל, כמובן שאם היינו ניחנים באפשרות לראות את העתיד או לצפות אותו היינו מתנהגים בהתאמה.

ההאשמה העצמית מתחילה מהפרטים הקטנים, קנייה של חולצה יקרה מאוד שאיבדה מיוקרתה כשהגענו הביתה ועד לתחושת אשמה הקשורה ביחסים אישיים. אנחנו מבלים את הזמן ושורפים אנרגיה בלחשוב על איך היינו מתקנים את מעשי או אירועי העבר או מה היינו צריכים לעשות אחרת. איננו יכולים לתקן את העבר, ואף שילמנו על האשמה הזו בכסף, בתשומת לב, ברגשות. האשמה והחרטה אינן מקדמות אותנו לשום מקום, אלא מעגנות אותנו לעבר ולכן עלינו לשחרר את עצמנו מהאשמה. המעשה כבר נעשה!

4.   לשחרר את הציפיות והשיפוטים של אחרים

התחושה שמצפים מאיתנו להתנהג בצורה מסוימת או להתלבש בצורה כזו ולא אחרת היא שלנו בלבד. זה מתחיל בגיל הילדות, בצורך שלנו למלא את ציפיות ההורים מאיתנו, התנהגות טובה, ציונים טובים, וכו’. זה ממשיך בגיל ההתבגרות שהחברה או החבר’ה הופכים להיות הדברים הכי חשובים בחיינו וממשיך מתוך הרגל: הציפיות של האישה / הבעל, הילדים, הבוסית, החברות / חברים מאיתנו. כך אנחנו מפתחים גם את הציפיות שלנו מאחרים.

כשלעצמן, הציפיות אינן שליליות. אבל אפילו עם הכוונות הטובות ביותר, הציפייה של מישהו אחר ממני תתבסס לא על מי שאני, אלא על הניסיון, הדעות, הכאב, האכזבות והערכים המוסריים של אותו אדם עצמו. כלומר, הציפיות הללו אינן קשורות אלינו – הן נוגעות לאדם האחר ואינן מתאימות לנו. הניסיון לממש ציפיות של אחרים שאינן מתאימות לנו יצרו כעס מצד אחד ותסכול מצד שני. לכן, לא רק שהן אינן מצפן טוב לחיים, לפעמים אפילו אינן מציאותיות, ועלולות להשפיע על בריאותנו הנפשית.

סייפא: “הטרגדיה של החיים היא, שאנו נעשים זקנים מוקדם מדי וחכמים מאוחר מדי” בנג’מין פרנקלין