זמן קריאה: 5 דק’
השינויים בחיים הם שיעור אחד גדול. אמא שלי הייתה אומרת ש”כל החיים אנחנו לומדים ולבסוף מתים כמו טיפשים.” נכון שזה מטופש למות, אבל היא התכוונה, שלאחר חיים שלמים עוד לא למדנו שום דבר. אמא שלי לא התכוונה למהפכת המידע או להתפוצצות הידע, אלא לכל המצבים, האירועים והאנשים שאותם אנו פוגשים בחיי היום-יום ומולם אנחנו עומדים. כל אירוע וכל מפגש מזמנים לנו התמודדות, שלא פעם מפתיעה אותנו, היא שונה מכל קודמותיה, ואין לנו תגובה אוטומטית אליה.
שנת 2020 הדגימה את המשפט הזה היטב. כבר בדצמבר 2019 התחילו להגיע הידיעות על מחלה מסתורית בסין. אבל זה היה בסין, רחוק מכאן, אז לא צריך לדאוג. החיים נמשכו כרגיל, כשאף אחד לא חושב שאולי כדאי לתת את הדעת ואולי לעצור את הטיסות מסין ולא לייבא את המחלה לישראל. כולנו יודעים איך זה נגמר. אבל אפילו בחלומות השחורים ביותר אף אחד לא חשב שנגיע למצב שבו נהיה סגורים בבתים, מפחדים מחברים ומבני משפחה. ובתוך הפחד והדאגה, ולאחר שתי מערכות בשנת 2019 הגענו בשנת 2020 לעוד מערכת בחירות. התחושה שאנחנו לא לומדים שום דבר מהעבר, אפילו הקרוב, התחזקה. כבר אמרו חכמים ממני, “אי-שפיות היא לעשות שוב-ושוב אותו דבר ולצפות לתוצאות שונות.” ולא, אלברט איינשטיין לא אמר את המשפט הזה, למרות שהוא מיוחס לו, והוא היה מאוד חכם.
למדנו שאפשר לחיות בלי לבלות. בתי הקפה האהובים עלינו והמסעדות נסגרו בזה אחר זה ונותרנו עם משלוחים. תלוי, איפה אתה גר ומאיזה מסעדה/בית קפה אתה רוצה. הרחובות התרוקנו מאנשים והתמלאו בשליחים. הכול הגיע עד הבית. החל ממזון, מצרכים מהסופרמרקט, מהירקן ועוד. לפתע גילינו עד כמה נכון החוק הבריטי של המשפטן האנגלי הדגול אדוארד קוק, (משנת 1628): “ביתו של האנגלי הוא מבצרו.” אנשים לא התארחו האחד אצל השני. החיבוקים נפסקו. מרפקים או אגרופים הושקו בברכת שלום. בעקבות השינוי, אמצעי התקשורת הדיגיטליים פרחו. מי שמע על זום בשנת 2019? פתאום עשינו אימוני ספורט, חגגנו ימי הולדת, שחקנו עם הנכדים, ואפילו דברנו עם השכנים בזום.
כולם גילו את מה שהעולם דיבר עליו כל הזמן וקצת פחד ליישם – אפשר לעבוד מהבית. לא חייבים לבזבז שעות רבות בכל יום בנסיעה מתישה למקום העבודה וחזרה. הזמן שהוקדש לעבודה היה מאוד יעיל. לא בזבזנו זמן בדיבורי סרק כשמישהו התעכב ליד החדר/שולחן שלנו, או ליד מכונת הקפה. המורים גילו שאפשר ללמד מרחוק. נכון, צריך להתרגל. צריך לשנות את שיטות ההוראה ולהתאים אותן לתנאים וליכולות של התלמידים והמורים. כיוון שלא הייתה ברירה, האנשים למדו תוך כדי המגפה. גמישות הייתה שם המשחק.
מזה שנים מתנהל דיון חינוכי איך להכין את התלמידים לעתיד. אף אחד לא יכול היה לצפות באיזה אופן ישתנה העולם, מה יהיו הכישורים הנדרשים בשוק העבודה ובחיים בכלל. מושגים שונים הופרחו בחלל, יצירתיות, כישורי אוריינות, כישורי מחשב ועוד. באה המגפה והכירה לנו עולם שונה מכל מה שהתרגלנו אליו. המגפה, למעשה, פתרה את התעלומה – מה הוא הדבר שיהיה החשוב ביותר בעולם העבודה והפנאי. הדבר שאותו צריך ללמד את כל התלמידים הוא הגמישות (גם את המבוגרים, ברוך). כלומר, הסתגלות לשינויים מהירים תוך כדי התמודדות. הכוונה היא לא רק לגמישות מחשבתית, כשצריך לשנות דבר מתוכנן או הבטחה שניתנה לא מקוימת. הגמישות היא גם פונקציונלית וחברתית. אם המשטרה חסמה את הכביש איך ניתן להמשיך בדרך, או אולי, נכון יותר לוותר? (חוסך 500 ₪, ברוך)
יש אנשים ששינויים קשים להם יותר מלאחרים. למעשה, אין להם גמישות. הם קובעים מראש את מהלך היום ובמידה וצריך לעשות שינוי הם מתוסכלים, כועסים, מתנגדים, מנסים לשמור על לוח הזמנים בכוח. האחרים, פשוט זורמים. השתנה, לא נורא, נמשיך איך שאפשר. במציאות חיינו אנו לומדים מידה מסוימת של גמישות, אך שנת 2020 למדה אותנו להיות הרבה יותר גמישות מתמיד. אם אי אפשר לצאת מהבית יותר ממאה מטר – נלך בסיבובים כדי לנשום אוויר ולעשות פעילות גופנית. אם אי אפשר להיפגש עם משפחה וחברים נשמור על קשר הדוק יותר באמצעי תקשורת אחרים. אם מסוכן ללכת לסופרמרקט, נזמין דרך האינטרנט וניקח בחשבון את זמן ההמתנה הארוך. אנשים נאלצו להתרגל להשתמש במה שיש, במה שקודם בזו לו ולא הסכימו לשמוע עליו. כמה פעמים שמעתי את המשפט: אני לא אוהב לקנות באינטרנט! אני צריך למשש את העגבנייה!
הרברסי הוא משחק שהומצא בשנת 1880 באנגליה. הוא מוכר גם בשם אותלו, שהיה משחק יפני. המשחק מורכב מלוח משבצות ודסקיות בשני צבעים, בדרך כלל שחור ולבן. מטרת המשחק להפוך את צבעם של כלי היריב לצבע שלך, באמצעות סגירתם בכלים בצבע שלך. כמה פשוט, ככה מאתגר. המשחק נמכר בחנויות כמשחק לוח, ניתן להכנה לבד בעזרת לוח קרטון וכפתורים וקיים גם בגרסאות דיגיטליות שונות. בגרסאות הדיגיטליות ניתן לבחור אם להתחרות נגד המחשב או נגד חבר אנונימי.
סייפא: “איננו מפסיקים לשחק כי אנחנו מזדקנים, אלא אנחנו מזדקנים כי אנחנו מפסיקים לשחק”, בנג’מין פרנקלין