המורים הם אנשים ש”מקבלים שכר מבלי לעבוד.” אז למה אנשים לא רצים להיות מורים? תחשבו על זה – לקבל כסף ולשבת בבית, או לנפוש על אי טרופי? איך ניתן, לפי ההצהרה שלמעלה, להסביר את העובדה שבארצות רבות יש מחסור במורים? בישראל, המצב חמור עד כדי כך שמורות מגיעות חולות לבית הספר כי אין בנמצא מורים מחליפים. גם את זה קשה להסביר. הרי זאת ממש לא בעיה להחליף את אנשים שכל הזמן נמצאים בחופש. עובדה. תסתכלו רק איך הם מקבלים חודשיים משכורת ולא עושים כלום. ואז בדיוק באים החגים ושוב הם בחופש. ואנחנו מה? יש לנו שבועיים וגם אותם אנחנו לא מצליחים לממש כי יש כל כך הרבה עבודה. תחשבו על מנכ”ל משרד האוצר הפורש המסכן, כמה הוא עובד! 24/7! שפרושו בתרגום לעברית תקנית עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע! מזל שהדתיים לא רואים טלוויזיה אחרת הקואליציה הייתה מתפרקת. עבודה בשבת!
אני לא מתערבת ב”משברים ארציים” וגם לא במשברים עולמיים. אני מה שנקרא “הרוב הדומם.” אבל, הפעם, אני לא יכולה לשתוק. אף אחד לא יכול לפגוע בי כמו שחששתי כשהייתי מורה. אין לי מנהלת שתכעס עלי, אין לי תיק אישי שאפשר לכתוב בו הערות. אני אדון גם לעצמי וגם לזמני. כשהייתי מורה לא הייתי אדון לזמני כי הוא היה מחולק וקרוע בין המון עיסוקים שאינם עבודה. תשאלו את מנכ”ל משרד האוצר הפורש, שי באב”ד. לדבר שעה בטלפון עם ההורים של שלום, כיוון שהילד מפריע בכתה לכל התלמידים, מציק להם, גונב מהתיקים שלהם, ולעיתים גם מרביץ – זאת לא עבודה. הרי אני בבית. לבדוק מבחנים, חיבורים ועבודות – גם זאת לא עבודה. הרי אני בבית. להכין את מערכי השיעורים, את טקס יום הזיכרון, את הישיבה הפדגוגית, את ביקור המפקחת, את מרכז הלמידה, את שיעורי הבית מההשתלמות – גם זה לא עבודה. הרי אני בבית.
כמו בכל דבר אחר, גם בהתעללות במורים, אנחנו מגיעים לשיאים שקשה לבלוע אותם; התוספות הבלתי פוסקות לתכנים ונושאים לפי דרישת השר ולפי הבנתו את צרכי המדינה. (לא ברוך, אין קשר לנושאים המקצועיים שבהם הוכשרו המורים.) הכפשת המורים תוך טענות קשות שאינם שולטים בחומרי הלמידה, ברזי הטכנולוגיה, בשיטות הלמידה. הפיכת המורים לשעיר לעזאזל של כל דבר שלא מתפקד במדינה שלנו. לדוגמה, יש מריבה בין הילדים? המורה אשמה, היא לא הפרידה בין הילדים, לא טיפלה באירוע. המורה הפרידה? אבל יש הוראות מנכ”ל האומרות שאסור למורה לגעת בתלמיד! וחוץ מזה, אז מה אם הילדים היו שוכחים את המריבה לאחר חצי שעה וממשיכים להיות חברים אם לא היו הופכים את המריבה לנושא, לעניינם של המבוגרים?
המחסור במורים איננו ייחודי לארצנו. המחסור, שהיה מחושב לפי מספר הלומדים במוסדות להכשרת מורים לעומת מספר המורים שצפויים לפרוש והגידול הצפוי באוכלוסיית התלמידים, הפך היום לעובדה ואין צורך לחשב אותו. כל מנהל יכול לספר סיפורים עגומים מאוד עד כמה קשה להשיג מורים. 50% מהפונים להוראה עוזבים אותה תוך חמש שנים. עיון בדו”ח שהוכן בכנסת כבר בשנת 2013, מגלה את הפער בתנאי ההעסקה בין מורי ה- OCDE לבין המורים בארצנו. מבחינת המשכורות קיים פער של כ- 40% לאורך כל מערכת החינוך ובאופן עקבי, בין אם המורה מתחיל או בעל וותק.
מספר התלמידים בכתה
הוא נתון מרגיז אחר. באזורים מבוססים וחילוניים מספר התלמידים נע סביב ה- 30 תלמיד, ומהווה מקור לגאווה רבה לשרי החינוך האחרונים. אבל, מעשה שהיה כך היה: רשמתי את כיתות ו’ להשתתף בפרויקט “המפלצת.” פרויקט יפהפה בנושא הבעה בכתב, שעיקרו ציור של מפלצת ותיאורה בכתב. התיאורים נשלחים לתלמידים אחרים, שאמורים לשחזר מתוך הטקסט את התמונה, ואז ניתן להשוות בין התמונות ולהבין מה בתיאור עבד ומה לא עבד. העבודה בפרויקט היא בזוגות, תלמיד מול תלמיד. אנחנו ניצלנו את הפרויקט ללימודי האנגלית וכך נרשמנו מול בתי ספר בארה”ב. הייתי צריכה לבחור, מתוך רשימה נגללת, כמה תלמידים בכל כתה. המספר המקסימלי שהמערכת אפשרה היה 25 תלמידים בכיתה. בתכתובת אימיילים עם המורים בכיתות האחרות הסתבר לי, כבר לפני שנים רבות, שבכיתה ממוצעת בארה”ב יש בין 15 – 20 תלמידים. באותה עת היו לנו כ- 40 תלמידים בכתה.
אבל הכואב מכול היא האמירה החוזרת ונשמעת מפי כל מי שהוא לא מורה או שאינו בן זוג של מורה, שלמורים יש המון חופש. ניתוח של החופשים מעלה שיש שני סוגי חופשים: האחד הוא החגים, והשני הוא ה”חופש הגדול.” חופשות החגים נקבעו על ידי אנשי הדת לפי האירועים ההיסטוריים. לאחר כל אחד משלושת הרגלים (סוכות, פסח, ושבועות, ברוך) יש יום חופש נוסף, המכונה “אסרו חג.” אין במקורות הסברים המניחים את הדעת למקור המנהג. ההסבר המקובל בדורי היה, שבשלושת הרגלים עלו לבית המקדש בירושלים. לכן, היה צורך ביום נוסף על מנת לוודא את ההגעה הביתה, כשאמצעי התחבורה העיקרי היו בהמות משא. גם הימים שלפני פסח מקורם במסורת ניקוי הבית. לקראת חג הפסח הייתה מסורת (ואולי היא ממשיכה גם היום, ברוך) של סיוד הבית וניקיונו היסודי. את החמץ, למצוות בעור חמץ, פזרו בפינות נבחרות ומוסכמות מראש, על מנת שלא ללכלך!
חופשת הקיץ מעוגנת בחופשות המקובלות בכל העולם. מקורה ההיסטורי מתוארך לשנת 1231. בשנה זו הורה האפיפיור גריגוריוס התשיעי, לכל מוסדות החינוך הקתוליים, להוציא את התלמידים לחופשה בחודשי הקיץ, על מנת שאלה יוכלו לסייע בעבודות החקלאות. עם התרבותם של בתי הספר נקבעה מערכת הלימוד ובה גם חופשת הקיץ. בארה”ב נהוגה חופשה של חודשיים, כמו בארץ. יש מדינות שבהן החופשה מתארכת לשלושה חודשים, אירלנד, איטליה יוון ועוד. יש מדינות שבהן החופשה היא רק שישה שבועות כמו באנגליה, גרמניה, אוסטרליה, הודו ועוד.
כבר בשנת 1937 אנו מוצאים בארץ את הוויכוח (פולמוס, בשפה של אז, ברוך) בעיתונות. במאמר בעיתון “דבר” כתב ד”ר ב. וולמן שבכל העולם נהוגה חופשה של שלושה עד ארבעה חודשים. בישראל חופשה ארוכה כזו, אומר ד”ר וולמן, עלולה לגרום עומס בלתי נסבל על התלמידים והמורים ולכן יש להסתפק בעשרה שבועות (חודשיים וחצי, ברוך.) מוסיף ד”ר וולמן וממליץ, שיש לתכנן את חופשת הקיץ כך שיתקיים “חילופי מקום” בין התלמידים, “שילדי תל אביב יסעו לקיץ למחנה לירושלים, ילדי ירושלים לנתניה, ילדי השרון לכרמל.” כך נולדו מחנות הקיץ, שבמסגרתם היו הילדים נוסעים לקיבוצים ולמושבים למשך חודש ימים והיו עובדים בחקלאות. כך בעצם הושגה אותה מטרה שלשמה נקבעה החופשה מלכתחילה.
אולי צריך להתחיל ולחשוב על פתרון יצירתי לבעיית הבייבי-סיטינג של ההורים במקום להתנגח עם המורים, להפוך אותם לעוכרי ישראל ולהשפיל אותם בפני התלמידים. אולי תפיסת העבודה של המעסיקים, והחופשה של ההורים, הם הבעיה והפתרון הוא דווקא במקומות העבודה. שבועיים בשנה היא חופשה קצרה מדי לכל אדם. חופשה שאיננה מאפשרת מנוחה אמיתית, ניקוי ראש, והחלפת כוח. הגדלת מספר ימי החופשה לכל המשק ובתשלום היא פתרון מתבקש. אחרי מספר שבועות של שהות מרוכזת עם הילדים בבית מבין כל הורה שהוא מפסיד את שנות הילדות של ילדיו. אולי שינוי במבנה העבודה, (גם במגזר הפרטי, ברוך) הוא פתרון פשוט. עבודה מהבית בשעות שהילדים כבר ישנים, הוא המודל המאפשר יעילות ותפוקה טובים יותר, בדיוק כמו שעושים המורים!
סייפא: “לבקר אחרים ולתת להם הרגשה שהם לא רצויים – זאת יכול לעשות כל אחד. אך לרומם את רוחם ולהעניק להם הרגשה טובה – לכך דרושים כישרון מיוחד והשקעת מאמץ”. רבי נחמן מברסלב