היצע המלונות בימינו מתחלק ל”מלונות בוטיק” ול”מלונות תעשייתיים“. בעבר היו המלונות מסווגים על ידי כוכבים ומחירים; ככל שמלון היה בעל יותר כוכבים הוא גבה יותר כסף והחשיב את עצמו כיוקרתי יותר. עם הפריחה בתיירות החלו הרשתות הגדולות להציע גם מלונות בוטיק, תחת מותגים שונים. לדוגמה, רשת היאט הפכה להיות “העולם של היאט” ויש לה מלונות תעשייתיים רגילים, אך גם מלונות בוטיק: יוקרה, פרימיום, בריאות, לייף סטייל וכד’. מעבר לנושא הכוכבים והמחיר (חשוב, ברוך, חשוב) צריך לקחת בחשבון גם את השירותים הניתנים (חינם או בתשלום) במלונות, את המיקום וגם את הסוג.
בפוסט הפעם אתרכז בנושא הקטגוריה של המלון, לאיזה סוג הוא שייך. בעבר מלון הילטון בטיימס סקוור בניו יורק נחשב למלון יוקרתי כיוון שיש לו ארבעה כוכבים, הוא יקר מאוד ושייך לרשת הילטון המיוחסת. היום הוא שייך ל”מלונות התעשייתיים” שגם אם יש בהם שירותים מיוחדים, העיצוב אחיד, מבנה החדר ידוע מראש עד כדי כך שלפעמים, כשמתעוררים בבוקר, לא ניתן לדעת באיזו עיר נמצאים, ובאיזה מלון בדיוק. ברשת מלונות קרלסון לדוגמה, העיצוב והריהוט אחיד בכל מלונות רדיסון השייכים לה. “מלונות הבוטיק” מקבלים את שמם מהמלונות הקטנים, הפרטיים, שלא היו שייכים לרשת גדולה, לעיתים הם קטנים יותר, אינטימיים, בבניינים פרטיים ומשוחזרים, מעוצבים ושונים מהמלונות הרגילים. הרשתות הגדולות זיהו את הנהירה למלונות הבוטיק על ידי הציבור והחלו גם הם להציע מלונות בקטגוריה זו, לעיתים תוך טשטוש השייכות לרשת גדולה. גם לרשת קרלסון יש כבר תת רשת בשם “רדיסון בלו”, שהמלונות בה נחשבים ליוקרתיים ותת רשת בשם “רדיסון רד”, שבה יש לרדיסון מספר מלונות המעוצבים לפי נושא (אין שטיח! ברוך)
בביקורנו באוטווה התאכסנו בלבו של השוק המקומי במלון Andaz Ottawa Byward Market. רק כשהגענו למלון “גיליתי” שהוא שייך לרשת היאט. המלון גדול אמנם, אך מעוצב והחדרים בו שונים מהעיצוב הסטנדרטי המאפיין את היאט. אחד מהמאפיינים הוא העדרו של השטיח העבה, שהרגל טובעת בו. ברוב בתי המלון בארה”ב החדרים “מרוצפים” בשטיח מקיר לקיר. ניתן לתרץ את השימוש בשטיחים בחורף הקפוא. שטיחים עוזרים לתחושת חום וגם נעים יותר להלך עליהם כשקר. בארץ הפך האלמנט הפונקציונלי הזה לאלמנט של “יוקרה” ובתי המלון הגדולים ציפו את הרצפות בשטיחים. שום חורף ישראלי לא מצדיק את השימוש בשטיחים. אני באופן אישי שונאת את השטיחים הללו. הם מסריחים, מלאים אבק ומי יודע מה עוד “גר” בתוכם.
הפעם הראשונה שבה הבנתי את מהות הריח הנורא שיש בבתי מלון הייתה בטיול לפלורידה, בה הגענו לבית מלון שרצפתו הייתה מחופה בפרקט עץ (התמונה למעלה). כשפתחנו את הדלת ואני כבר התכוננתי למכת הריח הנורא, קבל את פנינו ריח נפלא של ניקיון. רק אז הבנתי שהריח איננו חלק מעניין המלונאות, אלא הוא נובע מהשטיחים המודבקים לרצפה, שאינם ניתנים לניקוי מחד, ומאידך הדבק המתיישן, מוסיף גם הוא לריח.
המלון באוטווה “פתח” חגיגה של מלונות “בוטיק”, לאו דווקא מבחינת המחיר, אלא מבחינת העיצוב. לא עוד חדרי המלון הסטנדרטיים שניתן להיכנס אליהם בעיניים עצומות ולהתמצא. קצת עייפתי מה”מלונות התעשייתיים”, לכן חיפשתי מקומות שונים. בקנדה קל מאוד למצוא מקומות שונים. בתי אחוזה רבים הפכו להיות מלונות קטנים וכל אחד שונה מחברו. ברוב המלונות הללו אין מעליות, אך גם אין מיליון קומות. בעיית המזוודות נפתרת בדרכים שונות ויצירתיות. לדוגמה, שימוש במעלית האוכל, שבעזרתה היו מעלים את האוכל מהמטבח אל חדר האוכל, שהיה בקומה יותר גבוהה. מובן שהמקום מאוד קטן וצריך הרבה אסטרטגיה כדי להכניס את המזוודות.
במלון בקוויבק, מלון בוטיק בבניין אחוזה משודרג, בקשתי באי-מייל שחדרנו יהיה בקומה נמוכה כדי שלא נצטרך לעלות ולרדת מדרגות כל היום. הם אכן נענו לבקשתי וקבלנו חדר רחב ידיים, שהיה פעם סלון עם יציאה לגינה. החדר היה מעוצב בטוב טעם והשרה אווירה של רוגע ונעימות, נהנינו ממנו מאוד. אבל, כדי להגיע אליו הצטרכנו לרדת כ- 12 מדרגות. לפי העיקרון שמה שיורדים גם עולים, לא הצלחנו להימלט מבעיית המדרגות באופן מוחלט.
סייפא: “קל לעשות את הדבר הנכון. קשה יותר לדעת מה נכון.” לינדון ג’ונסון
