מי אמר מלונות זולים? חלק ב’

תמונה של גורדי השחקים בניו יורקאחד הרומנים המתמשכים שלנו הוא עם העיר ניו יורק. יש אנשים שמאוהבים בעיר הזו ואי אפשר לומר עליה מילה רעה בנוכחותם. היא, מרכז העולם, לעניות דעתם. יש אנשים שמספיק להזכיר להם את המילה “ניו יורק” והם מתחרפנים, הם שונאים אותה. האמת כרגיל, באיזה שהוא מקום באמצע – היא לא העיר המקסימה ביותר שאני מכירה ויחד עם זאת גם לא העיר הנוראית ביותר. אבל דבר אחד ברור, היא יקרה להחריד.

בנסיעתנו בחודש ספטמבר מצאנו מחירים מרקיעי שחקים, עוד יותר מאשר כרגיל. אז החלטתי לחכות (תקרא ברוך בבקשה את הפוסט הקודם!) חיכיתי וחיכית וראיתי ששוב, כמו בקיי ווסט, המחירים רק עולים. אמרתי לאישי שיחיה, שלי יש עצבים חזקים ואני מתכוונת לחכות ממש לרגע האחרון, ושאלתי האם זה בסדר מצדו? ההסכמה לא הייתה ממש מתלהבת ולכן בדקתי גם אפשרויות של Airbnb. גם שם המחירים היו גבוהים.

טיימס סקוויריש לי כוויות מהמלונות שבהם היינו בפעמים הקודמות שלנו בניו יורק. בפעם הראשונה היינו במלון קראון פלאזה בטיימס סקוור. הגענו למלון באישון לילה  וקבלנו חדר של מעשנים. (למה לא הודעתם שאתם באים מאוחר?) היינו שלושה מעשנים כבדים לשעבר ולא יכולנו לסבול את הריח הנורא בחדר. (לא פותחים חלון ברוך בקומה ה- 23!). הודעתי לקבלה שהחדר בלתי אפשרי מבחינתנו והם אמרו לנו שהם מלאים ולכן רק מחר יוכלו להחליף לנו חדר. בשעת בוקר מוקדמת צלצל הטלפון והעיר את כולנו. מהקבלה בקשו להזכיר שנארוז את החפצים שלנו כדי שיוכלו להעביר אותנו חדר.

כעסנו, ארזנו ויצאנו. כשחזרנו גילינו שאמנם החליפו לנו חדר, אבל החדר היה מסודר לשני אנשים ואנחנו כזכור – שלושה. אז אמרנו לקבלה, שאמרה שמיד תגיע המיטה השלישית. השעה הייתה שבע, אז יצאנו לאכול. כשחזרנו ב- 10 בלילה גילינו שעדיין אין מיטה. אז התקשרנו לקבלה והם אמרו שכבר בדרך. ב- 12:00 בלילה חזרנו להיות ישראלים, והתחלנו לצעוק. ב- 12:30 הגיעה מיטה, אך ללא מצעים! שוב צעקנו, ולאחר חצי שעה נוספת הגיעו גם המצעים. כפיצוי הציעו לנו ארוחת בוקר למחרת. אז קבלתי קלקול קיבה!

חדק קטנטן בניו יורקבפעם השנייה בניו-יורק קבלנו חדר קטנטן, ברמה ששני אנשים לא יכולים לעבור מצד אחד של המיטה לצד השני – אחד, אחד בבקשה. זאת בדרך כלל אחת הבעיות של חדרי מלון בערים גדולות – החדרים קטנים, אבל זה היה פצפון! באמצע הלילה אני מתעוררת כי מישהו עומד בחדר ודופק עם מקל על הרצפה. אני קופאת מפחד ומנסה לראות מי זה. בחושך, לא רואים כלום. אז אני מחכה. כשהדפיקות פוסקות לפתע, בחדר אין שום רחש. אחרי זמן מה אני עוזרת אומץ ומדליקה חשמל – החדר ריק! טוב, אז אולי זה היה בחלום? ליתר בטחון השארתי את החשמל דלוק.

לאחר הפעם השלישית של הדפיקות הבנתי שכדאי למצוא מלון אחר לימים הבאים. למרות שהשעה הייתה ארבע לפנות בוקר הדלקתי את המחשב ומצאתי את הדילים של הדקה האחרונה והזמנתי את שאר הלילות במלון הרבה יותר טוב מזה שבו היינו ובמחיר הרבה יותר זול. (שיעור ברוך, ברגע האחרון באמת המחירים צונחים.)

המלון היה מקסים, מיקומו היה אידיאלי והיינו מאוד מרוצים. באחד הימים היינו בלובי כשנכנסה משפחה ושאלה בקבלה אם יש להם חדר פנוי למספר לילות. הפקיד אמר שכן והרביץ מחיר, שהלסת שלי צנחה בתדהמה. אב המשפחה, ההמום גם הוא, אמר לפקיד שהוא ראה באינטרנט מחירים אחרים. הפקיד הסביר לו שמי שנכנס למלון ורוצה חדר זה המחיר. אם הוא יזמין את אותו החדר עכשיו באינטרנט המחיר אכן יהיה הרבה יותר זול.

סייפא: אסור להיכנס למלון ולבקש חדר, כדאי אמנם, לחכות לדקה האחרונה, אך להזמין באינטרנט!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Are you human ? האם אתה בן אדם *