ערבות הדדית – גם בשנה הבאה לא אשב על המרפסת

מרפסת - שכניםבבניין המקסים שבו אני גרה, מנסה, או יותר נכון להגיד ניסתה, קבוצת דיירים להוסיף מרפסות. השכנים כולם נחמדים, מנומסים, ומברכים לשלום. רק לפעמים קצת מלכלכים את המעלית עם שקיות הזבל, אבל בדרך כלל שומרים על הניקיון, או לפחות מקטרים עליו. יש בבניין בעיות הנדסיות שצריך היה לפתור על מנת להוסיף את המרפסות ולכן נבחר “וועד מרפסות” לטיפול ובחינת האפשרויות השונות והחברות השונות האפשריות לתוספת המרפסת.

בהתנדבות, בערבות הדדית אמיתית, השקיע הוועד שעות רבות בחקירה ובשאלה. לבסוף הגיע למסקנה, שהוספת מרפסת בבנייה רגילה, כלומר הוספת עמודים לעומק האדמה כדי שיישאו את המרפסות, איננה אופציה מתאימה למצב. הוועד הצליח למצוא שלוש חברות שבונות “מרפסות תלויות.” בניינים אחרים מסביבנו החלו לנצל את הרישיון שנתנה העירייה לשכונה ואפשר היה להתרשם בזמן אמת מהחברות הבונות. ניתן היה גם לגלות בזמן חברות שעומדות לפני פשיטת רגל (אין כסף ואין מרפסת, ברוך).

כשהגיע הרגע הגדול, נמצאה הצעה של חברה שנראתה אמינה, שנתנה הצעה סבירה, שעברה ניסוחים, שינויים ותיקונים בעזרתו של עורך הדין ששכר וועד המרפסות. נקבע יום לחתימה על החוזה ומסירת השיקים הדחויים. אלא שאז התגלתה העובדה המדהימה, שגם מי שחתם בעבר שהוא רוצה להוסיף מרפסת, כבר לא רוצה. כלומר, אין הרוב הנדרש להוספת המרפסות. וועד המרפסות נאלם ונעלב עד עמקי נשמתו. לשם מה בזבז עשרות שעות מחייו הפרטיים אם לא באמת רוצים להוסיף מרפסת?

באמצע, בין ההחלטה להוסיף מרפסות לבין החתימה להתחלת העבודה הייתה גם קורונה, שנעלה את כולנו בבתים. תמונות של אנשים נהנים מהמרפסות שלהם, סמל לאחדות וערבות הדדית, הופיעו בכל מדיה אפשרית. הרבה תקווה הייתה בין השכנים שלא ירחק היום וגם הם יוכלו למחוא כפיים ולשבת על המרפסת. כגודל התקווה, כך גם גודל האכזבה. וכך התגלה גם אופים האמיתי של הדיירים, מעבר לנחמדות המנומסת.

האשמות וקללות הוטחו בקבוצת הוטסאפ “מרפסות – בעלי הדירות.” הדיירים התחילו לריב ביניהם והרעל, שגם כך נשפך כמים באותה התקופה על ידי המנהיגים ובאי כוחם, הפך להיות מציאות החיים הפרטית שלי. טענות שונות ומשונות הועלו: קודם צריך לתקן את החניון – אז מה אם לא ברור הקשר בין השניים; כשתגמר הקורונה נחתום – מי אומר שהיא תגמר אי פעם? התחלתי לפגוש בחדר המדרגות ובמעליות באנשים כועסים, מאוכזבים, ממש שונאים האחד את השני.

עזרה הדדיתכבר אמרו חז”ל  “כל ישראל ערבים זה לזה” (שבועות ל”ט, א). במובנו המקורי אומר הביטוי שכל יהודי נושא באחריות על קיום המצוות של חברו, אבל הביטוי השתרש גם בעולם החילוני. המשמעות היא ערבות הדדית. כלומר, עזרה ללא תנאים: מדינה שלמה על הרגליים כשבני זוג, שיצאו לנשום קצת אויר חו”ל, נעצרים בתורכיה בגלל היותם ישראלים; ישראלים קופצים ממכוניותיהם להציל תינוק שנפל מרכב באמצע צומת סואן, או מגיעים בהמוניהם ללוויה של חיל בודד, שיש חשש שלא יהיו בה מספיק משתתפים (לא, הם לא הכירו אותו בכלל, ברוך.)

אין סוף ארגונים התנדבותיים מוקמים כמו “יד שרה,” עמותה ללא כוונת רווח, המעניקה מגוון שירותים לאנשים עם לקויות ומחלות במטרה להקל את תפקודם ועצמאותם; “איחוד הצלה,” שמתנדביה, הקרובים לאירוע או רכובים על אופנועים, מטפלים במאות אלפים הזקוקים לעזרה רפואית; עמותת “א.ס.ף,” שהיא ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל, ששמה אומר הכול; או כמו ברית עולם, עמותה בינלאומית, שבה מאמינים  כי על החברה הישראלית, בעזרת התפוצות היהודיות בעולם, לעשות למימוש ערכי תיקון עולם. ועוד ועוד.

הערבות ההדדית הישראלית כה עמוקה, עד שילדים בני שמונה עשרה מסכנים את החיים למען כלל האוכלוסייה, אנשים פרטיים מסכנים את חייהם למען האחרים או תורמים ומכספם ומזמנם למען האחר. לכן, כל כך קשה להבין את אווירת האלימות והשנאה המבעבעים מכל פינה. אווירת השנאה בפוליטיקה היא מסורת רבת שנים בעולם והגיעה לשיאה בהתנקשויות במנהיגים. רצח גדליה בן אחיקם, בתחילת המאה ה-6 לפנה”ס, הוא ההתנקשות הפוליטית הראשונה שבה יהודי רוצח יהודי. בשנת 1952 התנקשו בחייו של  השר דוד צבי פנקס, שהיה שר התחבורה הדתי. את רצח יצחק רבין מכירים כולם מיד ראשונה.

חוסר העזרה ההדדיתלכאורה, בפוליטיקה מתנגשים ערכים שונים ומהותיים ביותר לחיינו, ולכן ניתן להבין את הלהט שמביא אנשים לשלוח ידם באנשים אחרים. מפתיע שמספר מקרי הרציחה על רקע אידאולוגי איננו גדול. גם לפלוגתא הרעיונית שבאה לידי ביטוי בפגיעות מילוליות, יש היסטוריה עתיקת יומין בפוליטיקה הישראלית. דוגמה מפורסמת היא הדרך שבה היה מתייחס בן גוריון לבגין. כיוון שסירב לנקוב בשמו המפורש היה מתייחס אליו במילים: “האיש היושב ליד חבר הכנסת בדר.” כינויי הגנאי מככבים בפוליטיקה ועוזרים לגמד את היריב הפוליטי: חתרן בלתי נלאה, הפודל של פרס, נהנתניהו, וכד’.

הכינויים ברובם נאמרו מחוץ לבית המחוקקים, אך הפנינים שאנו שומעים בכנסת גורמים לאוזנינו לצלצל. פנינה אחת מדבריו של חבר הכנסת אמסלם, המתייחס לממשלה הנבחרת: “כנופיה מטורפת, בולשביקית, אנטי ציונית השתלטה על המדינה.” עד עתה התייחסנו אל ההתנהלות הזו כאל קוריוז. עתה כשהאלימות התחילה לחגוג, והשפה הרשמית והמקובלת היא שפת הקללות, נראה לי שצריך לחשוב פעמיים. החלחול של שפתם של המחוקקים, חברי הכנסת, ונבחרי הציבור, נותנת את אותותיה בכל תחומי החיים, בהתייחסות למורים, למאבטחים, לרופאים, לנהגי התחבורה הציבורית, בדיוני השכנים בבית, ובין האדם לחברו.

כל צורות ההתבטאות הללו מתחבאות מאחורי “חופש הביטוי.” האמנם זהו החופש שאליו מכוונת הדמוקרטיה? קללות ונאצות והתייחסות מקטינה ומעליבה בין אדם לאדם, או חוסר התחשבות באחר? האם זו המדינה שאליה התכוונו מקימיה והורינו? האם זו הערבות ההדדית הישראלית המפורסמת? הגיע הזמן להפעיל קצת צנזורה עצמית ואישית ולחשוב פעמיים על מה שיוצא מפינו.

סייפא: “מוות וחיים ביד הלשון,” משלי, י”ח, כא’

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Are you human ? האם אתה בן אדם *