אז ביום שישי היה בתל אביב מרתון. אחרת איך ידעו החמסינים שהעונה שלהם מתחילה? תושבי תל אביב רגילים כבר וביום זה לא מתכננים פעילויות באתרים מרוחקים מהבית. בדרך כלל ביום שישי אני מקפיצה את אישי שיחיה למרפאה ואני קופצת לחדר הכושר באוניברסיטה לפעילות אירובית “קלילה” של 5 ק”מ בשעה. הכל מתבצע בקפיצות כיוון שהמרחקים זעומים והכל לוקח דקות. ביום שישי (27.2.2015) של המרתון לא נתתי למראה החניה המפוצצת שלנו במכוניות (בדרך כלל לא כולם חונים בחניה הפנימית) להרתיע אותי ויצאנו לדרך שהיתה ממש ריקה. רק בכיוון הנגדי, בשדר’ קק”ל מערבה השתרך פקק ארוך.
לאחר התלבטות קלה החלטתי לא לשנות את מנהגי לרדת באיילון ולעלות ביציאה הראשונה לאוניברסיטה. ידעתי שיש מחסומים לכיוון שד’ רוקח, אבל שם הדרך מתפצלת ולכיוון האוניברסיטה אין שום סיבה שיהיה מחסום. אז ירדתי באיילון. במקום להפעיל חשיבה ולהתחשב באזרחים – חסמו את כל הירידה. לא ממש התרגשתי, כי אעלה בהלכה ואקח ימינה לדרך חיפה – לא נורא, קצת יותר ארוך. אז זהו שלא – וכך התחיל טיול הבוקר שלי. מי אמר 5 ק”מ ולא קיבל?
ירדתי בהלכה כדי לגלות שאין פניה ימינה לדרך נמיר. אז המשכתי ישר ופניתי ימינה לויצמן כדי להגיע מתחת לגשר חיפה ולהגיע לדרך נמיר. אבל גם שם חסמו את כל הכביש – אין עולה ואין בא. החלטתי לעצור ולשים ווייז שאולי יכוון אותי וימצא מוצא. כשהכנסתי את הטלפון למנשא המחזיק אותו נלחץ כפתור הכיבוי והטלפון כבה. מזל של אידיוטים! אבל כשטלפון כבה בצורה אגרסיבית הוא נהיה ברוגז והוא לא מסכים יותר להידלק.
החלטתי למצוא מקום לעצור, לחשוב מה עושים, ואולי גם קצת להרגע מהתחושה שלעולם לא אגיע הביתה יותר! אבל התל אביבים חכמים – אף אחד לא הזיז את הרכב ואין מקום חניה או אפילו עצירה בכל שכונת בבלי. מצאתי מדרכה מסומנת באדום-לבן, הדלקתי אורות חניה ועשיתי תרגילי נשימה. ניסיתי שוב ושוב להדליק את הטלפון הנייד כאילו חיי תלויים בו. לא הצליח. אז עזבתי. יצאתי שוב לדרך, חזרתי לבני דן והחלטתי לנסות להגיע לסופו. מאוסישקין הגעתי לרח’ יהושוע בן נון ואז, בפינת ארלוזורוב-ארבע ארצות-בן נון פגשתי שוטר תנועה. עצרתי לידו וניצלתי את ההזדמנות לרדת מהרכב. ואמרתי לו עם דמעות בעיניים: “אני רוצה הביתה!”
הבחור הצעיר נחרד: “ומה הבעיה?”
– “אני לא מצליחה לחצות את הירקון. הכל חסום!”
– “אם תסעי כאן (ארבע ארצות) תגיעי לאוסישקין ותפני ימינה תוכלי לעלות מתחת לגשר דרך חיפה.”
– “אי אפשר. הכביש חסום. אני באה משם.”
– “ככה אני אומר לכולם כי זה מה שאמרו בתדריך!”
– “אז אל תגיד כי זה לא נכון!”
– “אז אני לא יודע מה להגיד.”
התייאשתי. חזרתי לרכב והחלטתי להגיע לרמת גן. דרך רחוב וייצמן, שאותו כבר פגשתי בבוקר וידעתי שהוא פתוח, הגעתי לגשר ההלכה וממנו לרחוב ביאליק וימינה לאבא הלל. ואז, באחד הרמזורים, מצפצף הרכב לידי ובחורה צעירה מבקשת ממני לפתוח את החלון. “איפה אני נמצאת?” היא שואלת אותי. “ברמת גן, ליד קניון איילון” אני עונה. “אבל אני צריכה לקניון עזריאלי!” היא אומרת.
סייפא – לאחר שעתיים הצלחתי לחזור הביתה לא לפני שעמדתי בפקק האין-סופי שהיה בשד’ קק”ל לכיוון מערב. זוכרים?
עיריית תל אביב יפו, אפשר להיות יותר מדוייקים בפעם הבאה ולא לחסום באופן גורף?
