מיום שהכרתי את המחשב נקשרה נפשי בנפשו ובמשחקי מחשב שבו – עוד יותר. הוקסמתי מהמהירות והקלות שבה הוא מבצע דברים שנחשבו לעבודת פרך עד שהגיע. למשל, הכתיבה במחשב, השימוש ב”מעבד התמלילים”. התייסרתי רבות כשהדפסתי עבודות סמינריוניות במכונת כתיבה. למי שלא היה בסביבה בתקופה ההיא, או שלא התנסה בתהליך, אסביר.
תחילה היינו כותבים טיוטות על גבי נייר, שהיה בדרך כלל מקושקש להפליא בגלל התיקונים והשינויים. (ראו מכתבו של ביאליק) לאחר שהטיוטה אושרה לדפוס היינו מתקתקים אותה במכונת הכתיבה שהדפיסה אותיות בעזרת סרט דיו. תיקונים היינו עושים בעזרת טיפקס. לכוון את הדף במכונת הכתיבה, כך שהתיקון לא יורגש, היה סיוט שאפילו השטן לא ברא. אם היה תיקון גדול – מחיקה של פסקה או הוספה, התהליך היה ממש מתיש כיוון שצריך היה להקליד את הכווווווווול מנקודת המחיקה. אין מצב שהייתי עושה תואר שלישי (דוקטורט, ברוך) אם לא היו ממציאים את המחשב.
כשהגיע הזמן להדפיס את עבודת התואר השני ויללותיי עלו השמימה, הציע אחי שאבוא אליו, כי יש לו מחשב ואקליד אותה אצלו. ואכן כך היה, החומר הוקלד בעזרת שני דיסקטים – תוכנת מעבד התמלילים באחד, ונשמר בדיסקט השני. חוץ מאשר בפעמים שהמחשב זרק אותי החוצה לפני שהספקתי לשמור (מי אמר שמירה אוטומטית?) נשאר רק להתמודד עם מדפסת הסיכות שלא הודיעה שהדיו נגמר, ושהנייר בה היה רציף והתגלגל על גלגלי שיניים והיה צריך לתלוש בזהירות את השוליים, כי להדפיס שוב בדיוק את הדף שהתקלקל בתלישה היה סיוט.
אבל הדבר שאני הכי אוהבת במחשב הם משחקי מחשב למרות שהדעות לגביהם חלוקות. יש האומרים שהשפעתם רעה: הם ממכרים וגורמים לאיבוד זמן וכסף, יוצרים בידוד חברתי ומעלים את רף האלימות ואפילו גורמים להשמנה כיוון שהם גורמים לישיבה ממושכת ומונעים פעילות גופנית. אבל מחקרים רבים מוצאים יתרונות קוגניטיביים רבים. חלק מהיתרונות והחסרונות הם תלויי סוג המשחק.
רוב משחקי מחשב ה”רציניים” (במחשב ובנייד) כוללים מרדפים, יריות, קליעות וזריקות (חזירים, פינגווינים, או סתם כדורים) והם אלה שהשפעתם נחשבת לרעה. אותם אני אישית לא אוהבת. אני אוהבת משחקי מחשב שדורשים חשיבה, ולפעמים אפילו מקוריות והברקה, אלה הם משחקי חשיבה. קטגוריית משחקי החשיבה כוללת משחקי אסטרטגיה, משחקי סימולציה, פאזלים ועוד.
המשחקים משפרים את הקשר בין העין לבין היד, אפילו משחק כמו קנדי קראש דורש תיאום בין ידו של המשתמש שבוחרת את הסוכריות לבין העין שרואה את המסך וגם אסטרטגיה להשגת המטרה. משחקי חשיבה עוזרים לשמר את היכולות הקוגניטיביות, משפרים את קבלת ההחלטות המהירות, מאפשרים יצירת קשרים חברתיים חדשים כאשר משחקים מול יריב, ואפילו מפיגים תחושות כאב בכך שהם מסבים את תשומת הלב מהכאב לנושאים אחרים הדורשים ריכוז. לכן אני רוצה להמליץ על שלושה משחקים שקיימים גם למחשב וגם לטלפון הנייד.
המשחק הראשון הוא “2048” של גבריאל צ’ירולי ומטרתו להגיע לסכום של 2048 על ידי הזזת אריחים (בעזרת החיצים), הנושאים את הכפולות של 2, וחיבור הסכום. המשחק איננו מוגבל בזמן ונשמר באופן אוטומטי. הוא משמש כעיסוי לכישורים המתמטיים (של כתה ד’ ברוך, לא אוניברסיטה) ותרפיה לקשר עין יד ותכנון אסטרטגי.
המשחק השני הוא ה”סודוקו” הממוחשב. גם משחק זה עושה שימוש במספרים אבל בו צריך לדעת לספור עד 9 בלבד :-). הוא מורכב מ-9 ריבועים שבכל אחד מהם 9 ריבועים. בכל אחד מתשעת הריבועים צריך לשבץ את המספרים מ- 1 עד ל- 9 תוך שהם משתבצים בלוח הכללי (לאורך ולרוחב). היתרון של המשחק הממוחשב הוא שהוא מודיע כאשר יש טעות! כמו כן ניתן ל”שמור” טיוטת אפשרויות בכל ריבוע. המלצות רבות יש למשחק זה כמשמר זכרון.
המשחק השלישי הוא ה”מה-ג’ונג“, שגרסתו הממוחשבת שונה מאוד מגרסתו כמשחק לוח. ניתן לשחק לבד אם עם חברים. בגרסה הממוחשבת יש להתאים בין לבנים זהות על מנת לפנות את כולן מלוח המשחק ולכן הוא מפתח את הראיה המרחבית ואת הזכרון. יש ברשת לוחות בצורות שונות ולבנים בעלי ציורים שונים – עושר אין סופי.
סייפא – תבלו!
