מתי קראת שיר בפעם האחרונה? ומתי שמעת שירה בפעם האחרונה?

אם אשאל אותך מתי קראת שירה בפעם האחרונה, סביר להניח שהתשובה תהיה שהפעם האחרונה הייתה כשהיית בתיכון, כי צריך, לבגרות. יש אמנם אנשים שקריאת שירה היא המקצוע שלהם, ולחלק מהאנשים היא תחביב. אך, רוב האנשים הרגילים, איך אומרים היום “נורמטיביים,” לא קוראים שירה. כי למי יש זמן? עם כל האינטרנט, ערוצי הטלוויזיה, הוי.או.די., נטפליקס, אמזון ודיסני? אז זהו שזאת טעות! אמנם אנחנו לא קוראים שירה, אבל אנחנו שומעים שירה כי השירה, כמו כמו אמנויות אחרות, שינתה את פניה.תחילתו של השינוי הייתה איטית, כדרכם של שינויים, עד שלא שמנו לב.

העולם שסביבנו השתנה במהירות (הכול יחסי, ברוך). במהלך מאה שנים עברנו מסוס ועגלה לטיסות למאדים, רכבים שנוהגים את עצמם, מקרר שמודיע שנגמר החלב, תריסים שנסגרים מרחוק ועוד. גם הפרטים הקטנים השתנו; פעם שמענו מוסיקה רק ברדיו הענק שעמד בסלון והיה מתחמם כי היו בתוכו נורות (התמונה למעלה). כשבאו אורחים הוא נסגר ו”אתם, בבקשה לחדרים, אתם יכולים לקרוא.” אחר כך נולד הפטיפון, שגם הוא עמד בסלון, ורק אמא ידעה איך בדיוק לשים את המחט על התקליט. התקליטים היו יקרים ודמי כיס לא היו. אז שמענו את מה שההורים בחרו לשמוע. ואז הפציע לחיינו הרדיו הנייד ולאחריו הטייפ, והמוסיקה נפתחה והפכה למוצר צריכה שווה לכל נפש, ניתן היה להחליף קסטות (זול), להעתיק (עוד יותר זול, ברוך),  ואנחנו בחרנו מה לשמוע (ההורים אמרו שזה רעש).

בבית ספר לימדו שירה, שירה רגילה ושירה צעירה והסבירו ששירה היא צורה אמנותית להצגה מעוצבת של נושאים חשובים / רציניים / אנושיים. לא, “הסבון בכה מאוד …. ” זה לא שירה, יותר דקלום ואולי שיר ילדים, כי הנושא לא מספיק חשוב. בתיכון קראנו שירה, גם כדי לעשות רושם על החברים, גם כי כולם קראו, וגם כדי לחפש תשובות לנושאים הרציניים שהטרידו את מנוחתנו כבני טיפש עשרה. אבל אם נשים את היד על הלב – חוץ מהמורים לספרות שביננו – מי קרא שירה מאז?

אבל אנחנו שומעים רדיו, סי.די, מוסיקה בסטרימינג לאורך כל שעות היממה, לפעמים אפילו בלי כוונה, מהאוטו או מהטלוויזיה של השכנים. וזו היא הצורה החדשה של השירה. השירה המולחנת היא השירה של הדור של היום. את ניצני התופעה ניתן למצוא כבר עם הלחנת שירו של ביאליק “הכניסיני תחת כנפך” בשנת 1916 על ידי אלכסנדר קריין, שהיה מלחין ומנצח רוסי. השיר הולחן שוב ושוב וסחף בעקבותיו הלחנה של שירים אחרים. התופעה הגיעה לשיאה בשנות השבעים כשהחלו מופעי “שירי משוררים”, המפורסם מכולם הוא “ערב שירי רחל“.

השלב הבא היה היציאה מהגטו העברי ופתיחת המדינה, הציבור, ובעיקר הנוער למוסיקה זרה. המוסיקה הבריטית, קליף ריצרד והחיפושיות, המוסיקה האיטלקית (פסטיבל סאן רמו, ברוך), המוסיקה האמריקאית ואלוויס פרסלי, ואז פרצו לחיינו בוב דילן ושירו Blowing in the wind  וליאונרד כהן ושירו “Like a bird on a wire” (והגרסה הבוגרת יותר). שמענו את השירים וידענו שהם נכתבו במיוחד בשבילנו. בוב דילן וליאונרד כהן הם המשוררים והזמרים של דור שלם.

לרגל יום הולדתו ה- 82 הוציא ליאונרד כהן אלבום חדש. השיר הנושא את שם האלבום המורבידי הוא You want It Darker והוא שיר פרידה בו כהן מודיע לאלוהים שהוא מוכן, בעברית צחה הוא מכריז “הנני”. למרות מצבו הפיסי הרעוע, הוא סובל משברים בגב והולך בעזרת מקל, הוא צלול ומילות שיריו ממשיכות להיות שירה במיטבה. כחודש וחצי לאחר שכהן הודיע על מוכנותו למות הוא אכן נפטר.

הדבר המדהים ביותר הוא שגם הממסד מכיר בעובדה שהזמנים השתנו. בארץ, פרס ישראל חולק החל משנת 1953 וקטגוריית הספרות היפה הופיעה כבר בשנה זו עם זכייתו של יעקב כהן. השירה זכתה להכרה ולהוקרה בשנת 1982 עם זכייתם של אמיר גלבוע ויהודה עמיחי בפרס ישראל לשירה עברית. מאז זכו עוד שנים עשר משוררים, בהם חיים גורי, אבות ישורון, נתן זך, שמעון זנדבק, דליה רביקוביץ. גם מקומו של הזמר העברי לא נפקד, כשחלקו מוענק למלחינים וכותבים וחלקו לזמרים: וילנסקי, חפר, נעמי שמר, שושנה דמארי, יפה ירקוני ועוד. גם העולם נכנע לשינויים כשההכרזה באוסלו, בשנת 2016, על זכייתו של בוב דילן בפרס נובל על שירתו ועל השפעתו על דורות של אנשים תפסה את כולנו לא מוכנים, אבל כל כך מסכימים.

סייפא: “בכמה דרכים צריך אדם לפסוע
לפני שאתה תקרא לו אדם?”