מתי קראת שירה בפעם האחרונה?

תמונה של רדיו מנורות ישןסביר להניח שהפעם האחרונה שבה  קראת שירה הייתה כשהיית בתיכון. יש אנשים שקריאת שירה היא המקצוע שלהם, ולחלקם היא תחביב, אך אנשים רגילים, איך אומרים היום “נורמטיביים,” לא קוראים שירה. למי יש זמן? עם כל הערוצים והנטפליקס והוי.או.די.? אז זהו שלא! אפילו היום כולנו, כמו תלמידי התיכון, שומעים שירה, בחלקים גדולים של היום. אלא שהיום אנחנו שומעים שירה ולא קוראים אותה.

העולם שסביבנו השתנה במהירות (הכול יחסי, ברוך). במאה שנה עברנו מסוס ועגלה לטיסות למאדים, רכבים שנוהגים את עצמם, מקרר שמודיע שנגמר החלב, תריסים שנסגרים מרחוק ועוד. גם הפרטים הקטנים משתנים; פעם שמענו מוסיקה רק ברדיו הענק שעמד בסלון והיה מתחמם כי היו בתוכו נורות. כשבאו אורחים הוא נסגר ו”אתם, בבקשה לחדרים, אתם יכולים לקרוא.” אחר כך נולד הפטיפון, שגם הוא עמד בסלון, ורק אמא ידעה איך בדיוק לשים את המחט על התקליט. התקליטים היו יקרים ודמי כיס לא היו. אז שמענו את מה שההורים בחרו לשמוע. ואז הפציע לחיינו הרדיו הנייד ולאחריו הטייפ, והמוסיקה נפתחה והפכה למוצר צריכה שווה לכל נפש, ניתן היה להחליף קסטות (זול), להעתיק (עוד יותר זול, ברוך),  ואנחנו בחרנו מה לשמוע (ההורים אמרו שזה רעש).

בבית ספר לימדו שירה, שירה רגילה ושירה צעירה והסבירו ששירה היא צורה אמנותית להצגה מעוצבת של נושאים חשובים / רציניים / אנושיים. לא, “הסבון בכה מאוד …. ” זה לא שירה, יותר דקלום ואולי שיר ילדים, כי הנושא לא מספיק חשוב. בתיכון קראנו שירה, גם כדי לעשות רושם על החברים, גם כי כולם קראו, וגם כדי לחפש תשובות לנושאים הרציניים שהטרידו את מנוחתנו כבני טיפש עשרה. אבל אם נשים את היד על הלב – חוץ מהמורים לספרות שביננו – מי קרא שירה מאז?

תמונה של ציפור על חוטי תילאבל אנחנו שומעים רדיו, סי.די, מוסיקה בסטרימינג לאורך כל שעות היממה, לפעמים אפילו בלי כוונה, מהאוטו או מהטלוויזיה של השכנים. וזו היא הצורה החדשה של השירה. השירה המולחנת היא השירה של הדור של היום. את ניצני התופעה ניתן למצוא כבר עם הלחנת שירו של ביאליק “הכניסיני תחת כנפך” בשנת 1916 על ידי אלכסנדר קריין, שהיה מלחין ומנצח רוסי. השיר הולחן שוב ושוב וסחף בעקבותיו הלחנה של שירים אחרים. התופעה הגיעה לשיאה בשנות השבעים כשהחלו מופעי “שירי משוררים”, המפורסם מכולם הוא “ערב שירי רחל“.

השלב הבא היה יציאה מהגטו העברי ופתיחת המדינה, הציבור, ובעיקר הנוער למוסיקה זרה. המוסיקה הבריטית, קליף ריצרד והחיפושיות, המוסיקה האיטלקית (פסטיבל סאן רמו, ברוך), המוסיקה האמריקאית ואלוויס פרסלי, ואז פרצו לחיינו בוב דילן ושירו Blowing in the wind  וליאונרד כהן ושירו “Like a bird on a wire” (והגרסה הבוגרת יותר). שמענו את השירים וידענו שהם נכתבו במיוחד בשבילנו. בוב דילן וליאונרד כהן הם המשוררים והזמרים של דור שלם.

תמונה של ליאונרד כהן בגיל 82לרגל יום הולדתו ה- 82 הוציא ליאונרד כהן אלבום חדש. השיר הנושא את שם האלבום המורבידי הוא You want It Darker והוא שיר פרידה בו כהן מודיע לאלוהים שהוא מוכן, בעברית צחה הוא מכריז “הנני”. למרות מצבו הפיסי הרעוע, הוא סובל משברים בגב והולך בעזרת מקל, הוא צלול ומילות שיריו ממשיכות להיות שירה במיטבה.

הדבר המדהים ביותר הוא שגם הממסד מכיר בעובדה שהזמנים השתנו. ההכרזה באוסלו על זכייתו של בוב דילן בפרס נובל על שירתו ועל השפעתו על דורות של אנשים תפסה את כולנו לא מוכנים, אבל כל כך מסכימים.

סייפא: “בכמה דרכים צריך אדם לפסוע
לפני שאתה תקרא לו אדם?”

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Are you human ? האם אתה בן אדם *